חיכינו חיכינו, כססנו ציפורניים והאמת היא שלא האמנו, אבל זה קרה. דייני בית הדין של ההתאחדות לכדורגל התעלו מעל עצמם, לקחו את ההזדמנות בשתי הידיים והבינו שהדיון הפעם איננו סתם עוד אחד, אלא מה שצריך ויכול להיות רגע מכונן בתולדות יחסי האמון והאי אמון שבין הקהל לכדורגל הישראלי.
בפרשה הזו נכון לעכשיו החלוקה ברורה לטובים, רעים, מכוערים ומיותרים. הטובים הם דייני בית הדין. אינני יודע כמה תרמה להחלטתם האווירה הציבורית ומה בדיוק גרם להם שלא לפחד כלל מאימתה של משפחת לוזון. אין זה משנה. הדיינים קיבלו החלטה הכרחית וברורה והעיפו מהשולחן את כל ההצעות ההזויות והמגוחכות על כך שצריך להעניק עונש שווה לשתי הקבוצות או להימנע מעונש בכלל.
זה העונש המינמלי שיכולה הייתה מכבי פתח תקווה לקבל. הפחתה של חמש נקודות הייתה מוצדקת הרבה יותר, אבל אנחנו מסתפקים הפעם במה שיש. התקווה היא כמובן שדייני ערכאת הערעור לא יבואו ויקלקלו את מידת הצדק.
 |
| ישראל שמעוני וגיורא לנדאו במהלך הדיון (משה חרמון) |
|
| |
הערת ביניים: בעולם אידיאלי ולו הדברים היו תלויים בי, גורלות של אליפות וירידה לא היו מוכרעים על השולחן הירוק. אבל מאחר והפועל פתח תקווה ירדה ליגה בגלל החלטה כזו, ובית"ר ירושלים כמעט וירדה ליגה, תיאורטית הפועל תל אביב עוד יכולה להפסיד את מקומה באירופה בשל החלטה כזו - אין ולא היה מנוס מקבלת ההחלטה שעלולה להוריד ליגה את הקבוצה של המשפחה הלוחמת.
אלא שיש לנו גם רע בסיפור הזה. התובע הנצחי של ההתאחדות לכדורגל, שלום אבן עזרא. נשיאים וראשי ממשלות מתחלפים (אפילו במדינות דיקטטוריות זה קורה לפעמים), אבל אבן עזרא במקומו יושב. שלא בפעם הראשונה מוכיח התובע הזה שמקומו כבר מזמן צריך להיות בבית. מאיפה בדיוק הוא שלף את הרעיון הבלתי ברור להפחית נקודות לשתי הקבוצות, גם להפועל חיפה?!
אם זו הדרך שבה הוא מפרש את החוק והצדק, מדובר בדבר חמור. ואם אבן עזרא משקשק מאימתו של הבוס הגדול שלו, יושב ראש ההתאחדות, זה חמור עוד יותר. בכל מקרה הפרשה הזו צריכה להיות גם פרשת הסיום של שלום אבן עזרא כתובע של ההתאחדות. יש לי הרגשה שמבין מאות אלפי עורכי הדין במדינה, יימצא לו יורש ראוי.
והמכוער. המכוער הוא הבעלים הנצחי גם כן של מועדון הכדורגל מכבי פתח תקווה. שוב ושוב מוכיח עמוס לוזון את יכולתו ללכלך בפיו ובמעשיו כל פינה בכדורגל הישראלי. אינני יודע כמה זמן מתכנן לוזון להישאר איתנו, אני רק יודע שהוא כמעט האיש היחיד שמסביבו יש קונצנזוס בכדורגל הישראלי ואין זה משנה מה תפקידך ואת מי אתה אוהד.
 |
| עמוס לוזון מגיע לבית הדין (משה חרמון) |
|
| |
הבטחנו לכם, לצד הטוב, הרע והמכוער, גם את המיותר. התואר הזה מגיע בכל הכבוד הראוי לשופט אסף קינן. על קינן לבדו אפשר לכתוב גם חמישה טורים, אבל נסתפק בהערה קצרה אחת. הדבר היחיד שנדרש משופט כדורגל הוא זוג עיניים רואות ובוחנות. הוא לא צריך לבעוט, לא לנגוח ולא למסור. הוא צריך בסך הכל לראות. וקינן לא ראה לא בפעם הראשונה ולא בפעם העשירית, קינן שוב לא רואה.
שוב ושוב מתברר שקינן מתקשה בפעולה הבסיסית הזו. כמו במקרה של אבן עזרא, בין אם מדובר בכשל מקצועי, בחנפנות או בפחדנות, פרשת המשחק הזה חייבת להיות נורת האזהרה האחרונה שנדלקת באיגוד השופטים. אסף קינן איבד את אמינותו כשופט כדורגל, הוא לא יכול להמשיך ולשפוט.
טוב ובכל זאת, כמה מילים גם על כדורגל. איכשהו משום מקום מצליחה החבורה הפצועה והיתומה של הפועל תל אביב להתקדם, לשמור עדיין על המקום השני ולהעפיל לחצי גמר הגביע. לשרידים שנותרו מהמועדון הזה מגיע כל הכבוד. עד כדי כך כל הכבוד שאפילו אלרואי כהן, שכבר נדמה היה ששכח מה הוא, הצליח להנפיק שער יפהפה ולשלוח את מחזיקת הגביע אל עבר אצטדיון רמת גן.
 |
| אלרואי כהן חוגג את הניצחון (יוסי ציפקיס) |
|
| |
כמה סמלי היה שהניצחון הזה הושג לצד עוד פרק בקומדיה המגוחכת של השנה על עוללותיו של אלי טביב. אחרי שהצטלם עם צעיף של בית"ר ירושלים, התברר שטביב איחר למשחק כי נתקע בפקקים מחופשה בטבריה. אין כנראה גבול לאיש הזה שמתעקש להחזיק במקום שאיש אינו רוצה אותו עוד. אם הפועל תל אביב תיקח השנה את הגביע או את המקום השני או את שניהם, אנחנו עוד עלולים להישאר איתו וזה יהיה הניצחון העצוב ביותר בתולדות המועדון האדום.