קשה להסתכל על הכדורגל תוצרת כחול-לבן בתקופה האחרונה. פרשות, שחיתויות, וג'ינג'י אחד עם נמשים שהרס במו ידיו מועדון מפואר. למרות כל אלו, גולת הכותרת היא סימן השאלה העצום שנמצא מעל עתידה של בית"ר י"ם.
עוד שבוע נגמר, ושוב מצבה של הקבוצה מעיר הבירה נותר באפילה. צריך להבין שבית"ר אינה עוד קבוצה, ואם חס וחלילה תתפרק בעקבות האירועים האחרונים, אפשר לכתוב עוד אות קלון בלתי מחיק לחובת הכדורגל הישראלי.
נכון שעכשיו מצבה של ה"קבוצה של המדינה" שחור מתמיד, אך מקור הבעיות עתיק יומין, עוד מהיום בו משה דדש הפסיק להיות הסמכות האחרונה והקובעת בבית"ר. נכון שיושב הראש המיתולוגי היה מחתים שחקנים על מפיות, ונכון ששאריות האבק מימק"א עדיין מלכלכות את בגדיו, אך כל מה שעשה היה אך ורק לטובת הקבוצה.
 |
| גאידמק. העיקר שהחליפה מגוהצת (יוסי ציפקיס) |
|
| |
את המפיות והפרימיטיביוּת של דדש החליפו החליפות והקדמה של גד זאבי, קובי בן גור, ארקדי גאידמק וגומא אגייאר. כך בדיוק נראה המועדון בשנים האחרונות: נוצץ מבחוץ וריק מבפנים. נכון שהקדנציה של גאידמק בירושלים החזירה את התארים והיוקרה לעיר הבירה לתקופה קצרה, אך בסופו של יום הבית והמנורה של בית"ר קרסו על יושביה.
כל השמות שהוזכרו בפסקה הקודמת לא באו עם כוונות טהורות לעיר הבירה. ישנם כאלו שבאו לפרסום, כאלו שבאו לפוליטיקה, וישנם את אדלר ולוין שלעד יזכרו בתור השמן והרזה שכנראה באו להתגלגל על הדשא בבית וגן.
די קשה לי להאמין שדדש רוצה ויכול לחזור לנהל את בית"ר, אך הדרך היחידה דרכה יוכל המועדון לחזור לשורשיו ולדרך שכל כך אפיינה אותו היא לחזור אל העם.
 |
| אדלר ולוין. שלום ולא להתראות (יניב גונן) |
|
| |
אומנם דמות כמו דדש יהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא, אך בירושלים חייבים לחפש דמות דומיננטית שמזוהה בכל רמ"ח איבריה עם בית"ר, כזאת שגם תוכל להציב תקציב ודרך חדשה לשנים הבאות.
נכון שיחידי סגולה שבאמת אוהדים את הקבוצות שבבעלותם הם זן נדיר בנוף הכדורגל הישראלי, אך יעקב שחר בהווה, והרציקוביץ' ותאומים בעבר, מוכיחים שאם קורונפיין וחבריו ירצו – אין זו אגדה.
הכתוב הינו טור דעה