שנייה אחרי שריקת הסיום ל-0:3 שלנו על רמת השרון, לחשתי לחברי הטוב א' שאני רוצה את חיפה בגמר. א' לא רצה לבוא איתי למשחק. ניסיונות השכנוע שלי נמשכו כמעט שבוע והסתיימו באיומים בניתוק הקשר. הבנתי אותו. אני רואים כדורגל יחד מגיל 14, ידענו ימים קשים הרבה יותר ממקום שני בליגה ומגמר גביע, אבל לא ידענו ימים כאלה של חוסר חשק והעדר אנרגיות ואובדן שמחת החיים. הבנתי אותו ובכל זאת לא רציתי לוותר.
פעם, ממש לא מזמן, היינו מגיעים למשחק כזה שלושים ארבעים חבר'ה, וא' היה האמרגן הראשי של השגת הכרטיסים שבוע מראש, חלוקתם למעטפות על פי שמות ומספרים והגשתם לאוהדים בסדר מופתי. הפעם נשארנו רק שנינו. לאחד הייתה עבודה, השני הרגיש לא טוב, השלישי טען שלא תהיה חניה והחמישי בכלל שכח שיש היום חצי גמר.
וזאת בדיוק הסיבה שרציתי ואני עדיין רוצה את חיפה בגמר. היא יריבה קשה וטובה פי אלף מאשדוד, אבל גמר כזה ייתן אולי קצת טעם של פעם לעונה הדלוחה והעצובה הזו. אנדרטה לימים אחרים של כדורגל אחר ובעיקר של אווירה אחרת. גמר כזה יחזיר אולי את הנעדרים ליציע.
 |
| חיפה בגמר. אולי הנעדרים יחזרו ליציע (יניב גונן) |
|
| |
הפועל תל אביב התחילה לשחק בדקה ה-75, אבל אי אפשר, באמת שאי אפשר לבקש יותר מהחבורה הזו שאיכשהו מצליחה לעמוד על הרגליים, להבקיע שערים ולנצח בכאוס הכללי שסובב אותה. עם כל הכבוד לעונה החדשה של הריאליטי המדובר בערוץ 10, זוהי הישרדות 2012 האמיתית בליגת העל שלנו. "הילדים המוכים" של טביב מצליחים להוציא מים מאדמה יבשה וסדוקה, הם מצליחים לחיות כשהכול מסביב גווע.
בשביל הפועל תל אביב זה עוד גמר, כבר כמעט שיגרה, ושוב נגד מכבי חיפה, אבל שום דבר בגמר הזה לא דומה למה שהיה. האדומים צריכים להביא בעוד שבועיים לרמת גן את המלחמה הכי גדולה שהם יודעים לתת על הכבוד ועל המסורת, על השם ועל הסמל שהוחרב בידי כוחות זרים. כשאני אומר אדומים אני מתכוון גם לאוהדים.
 |
| שחקני הפועל חוגגים בדרך לגמר (חגי ניזרי) |
|
| |
אנרגיות המחאה צריכות להיות מופנות ב-15 במאי, כמו בימים הטובים, למשחק עצמו ורק למשחק. רגע אחד אחרי, לך תדע איזו קבוצה תהיה כאן, לך תדע מי יקנה והאם הוא ימכור והאם לא תהיה זו בכלל העונה הלפני אחרונה של המועדון בליגת העל.
מילה אחת על מכבי חיפה. אני שמח בשביל שני אנשים שם. בשביל אלישע לוי שיוחלף על ידי מאמן טוב לא פחות אבל גם לא יותר ממנו רק בגלל שאפילו יעקב שחר התחיל לאבד סבלנות ולהקשיב לאוהדים המקללים, ובשביל יניב קטן הבלתי נלאה, סמל אחרון כמעט לכדורגל שמח ויצרי, כשרוני ולוחם. סמל אחרון למלחמה על הסמל. גם אם ננצח ונקבל שוב את הגביע מכבוד הנשיא, אני מבטיח מחיאות כפיים אדומות לשני הירוקים האלה. בהישרדות כמו בהישרדות, אתה נאחז באלה שנותנים לך את החמצן, שמצליחים עדיין להשאיר קצת חיים בגוף המת של הכדורגל הישראלי.