בקאמפ-נואו אין שמחה לאיד

מה יש לו, לאדם רעב שמגיע ממדינת ישראל, המאופסת מהישגים, כשהוא זוכה לנחות בשורה השלישית מעל הדשא במשחק הכדורגל הגדול ביותר בעולם - הסופר קלאסיקו שבין ברצלונה לריאל מדריד?

מה שנשאר לו זה לנסות לחפש איפה בכל זאת יש לו יתרון ועדיפות על פני החברים ברי המזל בברצלונה. כך למשל אוהדי ברצלונה שלא באמת יכולים לחגוג ניצחון חשוב בשירה נעימה כ"כ (מי שלא קופץ לבן), משום שבניגוד למקובל אצלנו בדרבי, אוהדי ברצלונה לא באמת יכולים לראות את הקהל העצוב של הקבוצה המפסידה.

שהרי ידוע שהשמחה הגדולה ביותר בדרבי היא לראות את הקהל הצהוב משתתק ואת שער 11 דומם ומקפל את דגליו. בסופר קלאסיקו לעומת זאת דוחפים את אוהדי מדריד לקומה החמישית מעל לשער, שנראה מלמטה כמו כתם שחור מוקף בשני טורי שוטרים, ולא באמת חלק מהמשחק עצמו. אוהדי ברצלונה לא יבינו לעולם את התענוג המתלווה לניצחון, התענוג שבשמחה לאיד. מבט מקרוב על המשחק הזה מגלה עובדה מעניינת: מקרוב נראים מסי, קאקה, רונאלדו וזלאטן אפילו מרשימים יותר ובלתי אנושיים יותר מאשר דרך מסך הטלויזיה. העוצמה, הכישרון, הטכניקה, הקסם וחוכמת המשחק נראים אחרת ומותירים אותך נפעם ושוכח מהר מאוד כמה כסף שילמת על העונג הזה.

זלאטן מול צ´אבי אלונסו בקאמפ-נואו. נראים מקרוב מרשימים יותר (רויטרס)

הסופר קלאסיקו הוא משחק של הטובים ביותר, אבל גם של אנשים שבעים. אין דבר שהם לא ראו, אין חווייה שהם לא חוו, ואין תואר שלא זכו בו. מה הם יכולים להבין על עוצמת החוויה של לחגוג ניצחון בווינה או משער ראשון של מכבי חיפה שבטח יבוא נגד בורדו.

הקהל שהגיע למשחק הזה לא רק אלגנטי, הוא באמת יושב אי שם במרומים, מסתכל על כולנו מלמעלה, מרוצה מעצמו ומתרגש, אבל במידה, לא יותר מדי. אף אחד לא יוצא מדעתו. בסיום המשחק יורדים השחקנים של ברצלונה מן המגרש מבלי לערוך את הסיבוב המסורתי ממול לאוהדים בתנועות ה"אולה אולה" ובהצטרפות לשירתם. הם באו לעבודה, עשו אותה והולכים הביתה. ככה גם הקהל שלה. ככה זה אצל הטובים ביותר.

כשהקללה הנועזת ביותר במשחק היא "רונאלדו הוא פורטוגזי בן זונה", אתם יכולים להבין שאת האנרגיות שמשקיעים אצלנו בשנאה ספורטיבית, הם שומרים לענין עצמו, למשחק. הם כמובן הטובים ביותר, אבל הם מפסידים משהו בדרך.

רונאלדו מול בארסה. סופג את הקללות הנועזות ביותר במשחק (GettyImages)

מאה אלף אוהדים מגיעים לראות את המשחק הזה. כמה אלפים מהם תיירים מכל העולם. אני שואל אם יגיע היום שבו תיירים מהולנד או גרמניה יישבו בשער 1 או 8 ויצלמו את ליאור ז'אן וביבראס נאתכו. כנראה שלא.

מצד שני, מישהו שיושב לידי מעיר ובצדק על ליקוי חמור. אתה מסתכל בפניהם ולא רואה את הלחץ, את הפנים המוטרדות, את ההיסטריה, את העיניים המושפלות בכל פעם שהקבוצה השניה עוברת את החצי. איזה מן דרבי זה שכולם בו מבסוטים כל הזמן ולא מקללים את דני אלבס שעושה שטויות באגף הימני?

צר עולמנו כעולם ליגת לוזון. שהרי אם נודה על האמת, הסופר קלאסיקו לא יכול היה להיות מושלם אלמלא הניצחון על בני יהודה יום לפני. כאילו כדי להזכיר לנו מאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו חוזרים, בולט בתוך היציעים הענקיים דגל מתריס וגדול של מדינת ישראל. אין שם דגלים מהולנד או מגרמניה או מארגנטינה ואפילו לא משבדיה של זלאטן - רק מישראל.

הקהל של מכבי ת"א. התענוג לראות אותו מקפל את דגליו (אלעד ירקון)

כי כמו שאמר לוזון - אנחנו אחת הליגות הטובות ביותר בעולם, אבל בעולם עוד לא יודעים. לא נורא. יום יבוא והם יגלו שאי שם במזרח התיכון יש סופר קלאסיקו אחר, מוטרף, רזה אבל שרירי. מי שלא קופץ צהוב, ואתם עוד תתחננו לקבל כרטיס כדי לצלם את דני בונדר דוהר באגף ימין.