החשבון והנפש ליום הכיפורים

"העונה נגמרה", סימס לי חברי א' רגע אחרי השלישי של ראדי ועוד לפני הרביעי של עטר. לא הגבתי. מה יש להגיד. א' המשיך: "אני יורד מהארץ, כדי לא להיות כאן בדרבי, וחוזר בקיץ בזהות בדויה". נוסטלגיה, אמרתי לעצמי. אני הרי זוכר את א' מדבר ככה. הוא היה אז צעיר יותר ורזה הרבה יותר, הימים ימים צהובים היו, העיר נשלטה על ידי מכבי ואיזה מסכנים היו האוהדים של הפועל. האם חוזרים אלינו הימים? הימים האפורים העצובים?

הדבר המעודד היחידי בשבוע הקשה הזה, שבו הפועל נראית כמו אסקופה נדרסת ומכבי כמו מכונה דורסת, הוא שבמכבי עוד יכולים באמת להאמין לכותרות. והכותרות, מן הסתם, כבר מדברות על אליפות ועל חילופי משמרות בבלומפילד בין האלופה היוצאת לנכנסת. מצד שני, הבשורה הקשה היא שחבורת גולדהאר-קרויף-גארסיה הצליחה כבר עכשיו לפחות בדבר אחד: היא הוציאה ממכבי את הפתטיות והכניסה במקומה מקצוענות. נכון לרגע זה, מכבי תל אביב היא הקבוצה המאומנת, המסודרת והמקצועית ביותר בשלולית הכדורגל הדלוחה שלנו.

הצהובים חוגגים בבלומפילד. כבר לא פתטים (יוסי ציפקיס)

לא הייתי מודאג מההפסד האדום לאתלטיקו. ממש לא. ההפסד לרמת השרון, לעומת זאת, נמצא בתחום שבין המטריד ללא ברור. שמעו סיפור. בבוקר המשחק דיברתי עם מישהו. נכנה אותו: מקורב להנהלה ובקיא מאוד במתרחש. "כמה מנצחים היום?", שאלתי אותו. "לא מנצחים", הוא אמר בנחרצות. "אתה צוחק עלי", צחקתי, "בווינר המשחק הזה הוא 1-7". בשלהי המשחק קיבלתי ממנו הודעה: "מה עם הוווינר?", הוא כתב בה. "איך ידעת?!", שאלתי. "ידעתי", הוא סתם והשאיר לי לפרש.

מה קרה ברמת השרון? תשובה אפשרית אחת: זה יכול לקרות. תשובה אפשרית שנייה: שחצנות וזחיחות של שחקנים. תשובה נוספת: הקבוצה לא מאומנת כמו שצריך. הכושר ירוד, השיטה לא ברורה, המקריות חוגגת. אני נוטה לקבל את שתי התשובות האחרונות. יום הכיפורים, לפיכך, הוא זמן מצוין להדליק בחודורוב את כל הנורות האדומות.

שחקני הפועל בגרונדמן. הנורות האדומות נדלקו (שי לוי)

אליפות לא לוקחים עם כישרון בלבד. כישרון לא חסר בהפועל. נכון, הבעיות לא פשוטות. חוליית ההגנה בינונית, הקישור האחורי חלש והזרים – בעיקר קוטיניו וג'מבה, נראים כרגע ככישלון (אם כי צריך להיזהר: גם נוסא איגיבור נראה כך בתחילת דרכו בהפועל). למרות הזרים ולמרות ההגנה, הסגל של הפועל הוא המוכשר בארץ. וזה לא מספיק. תשאלו את מכבי חיפה. אליפות לוקחים גם אבל לא רק עם כישרון. אליפות לוקחים עם דרך, עם שיטה, עם אופי, עם מאמץ. ברמת השרון לא ראינו דבר מכל אלה.

השבוע, רגע לפני יום הכיפורים, טוטו תמוז ביקש סליחה מאלי טביב. יש עבירות שאפילו יום הכיפורים לא מכפר עליהם. לו אני טוטו, לא הייתי מבקש סליחה מהאדם שניסה להתנקש בחיי הקבוצה שלי. בטח לא לפני שהאיש עצמו יבקש סליחה מכולנו. העניין הוא לא לבקש סליחה ממבקשי נפשנו. העניין הוא להשאיר את הניצוץ, שנראה היה כי נדלק השנה מחדש, את האהבה, את חדוות המשחק, את מה שראינו מול בני יהודה ומול אתלטיקו גם כשהכדורגל לא היה שם גדול. גם מכבי לא שיחקה גדול מול ק"ש. אבל היא שיחקה עם הנפש, וכשנפש פועמת גם החשבון של הנקודות והמיקום בטבלה מסתדר בהתאם.

תמוז עם טביב. סליחה? שקודם טביב יתנצל (משה חרמון)

מפתה מאוד להאשים בתוצאות השבוע את השופטים שלנו. שוב אלי טיפשון ושוב משיח שמוכיחים כי מה שנראה כמו שופט גרוע ומתנהג כמו שופט גרוע יישאר שופט גרוע גם אם ניתן לו אלף צ'אנסים. השער של טוטו שנפסל היה חוקי, הפנדל ונשרק ושני האדומים לחובת ק"ש מול מכבי לא היו ולא נבראו. אבל זה לא חשוב ולא משנה. הצהובים היו ראויים לניצחון, הפועל הייתה זכאית להפסד ובשבת הקרובה, אחרי הצום וחשבון הנפש, נדע אם מה שקרה כאן השבוע סימן דרך חדשה או שהיה רק תקלה חולפת.