תנו לנו כוכבים

יש הרבה שיחלקו עליי, אבל בשבילי יהיה זה אסון אם בוסניה תעבור את פורטוגל או אירלנד את צרפת, אפילו אם סלובניה תפתיע את רוסיה. לא מפני שיש לי סימפטיה מסוימת לכריסטיאנו רונאלדו או לאנדריי ארשבין, אלא בגלל האהבה לכדורגל.

עבורי לצפות במונדיאל זה להיות עד לקלאסיקה בהתהוות, לכדורגל הטהור והמשובח שיודעות להציג לנו הנבחרות הגדולות בתבל. מעל הכל, זה טורניר שבו הכדורגלנים הגדולים והאהובים מראים בדיוק למה הם כל כך גדולים ולמה אנחנו כל כך אוהבים אותם.

בדיוק מאותה סיבה התפללתי שמראדונה יעלה את ארגנטינה למונדיאל. זה ממש לא היה בגלל חיבתי לאלביסלסטה (בדיוק להפך, בתור אוהד אנגליה), אלא בגלל הציפייה לראות את מסי, טבז והיגוואין על הבמה הגדולה בעולם.

עד היום הטורניר הגדול שאני זוכר הכי מעט ממנו הוא יורו 2004 ולא במקרה. באותו זמן היה זה נחמד ורומנטי לראות את היוונים מדהימים את היבשת ומדיחים את צרפת, צ'כיה ופורטוגל בדרך לגביע סנסציוני. אכן סיפור גדול. אלא שחמש שנים לאחר מכן מדובר בחור שחור בזיכרון הספורטיבי שלי.

 הבונקר הטקטי עד כדי שיגעון, גולים של מזל גרידא והרבה מלחמה, כל זה לא מדבר אליי. היופי שבאנדרדוג לא עושה לי את זה כמו הסיכוי לראות רגעים של גדולה אמיתית.

ארשבין. מי צריך את סלובניה כשיש אותו? (רויטרס)

נכון שלא תמיד הם יגיעו, אבל הסיכוי שהם יגיעו מרגליו של בנזמה, דקו וארשבין הם גדולים בהרבה מכל רגל בוסנית או סלובנית. בשבילי, ניצחונות 0:1 הגנתיים אך מרשימים של נבחרות כמו יוון הם סיבה מצוינת להעביר ערוץ לאיזה סרט טוב.

הרבה אנשים מתפעלים ואוהבים את זה, אך בעיניי זה לא כדורגל, לא באמת. זו האנטיתזה, כדי לחפות על מה שאותן נבחרות לא מסוגלות לעשות במשחק האמיתי. קשה להאשים אותן, כי הן בכל זאת רוצות להתקדם ולהצליח, אך זה לא אומר שאני צריך להיות בעדן. כולי תפילה שבדרום אפריקה, אהיה דבוק למסך בזכות הכוכבים הגדולים, אלה של פורטוגל וצרפת, ולא של הוליווד.

הכתוב הינו טור דעה.