המונדיאל אוטוטו מתחיל ובצפון אמריקה סופרים את השעות. אבל עד אז, סדרת גמר ה-NBA בין ניו יורק, שמחפשת אליפות ראשונה מאז 1973, לבין סן אנטוניו הצעירה, שמחפשת להתחיל שושלת חדשה, מספקת לנו הצגות גדולות אחת אחרי השנייה. עד עכשיו, כל ארבעת המשחקים הוכרעו בשניות האחרונות. כשמשחק מספר 4 התעלה מעל כולם, עם קאמבק מטורף אותו אפשר לקבל רק בעיר הזו, רק בתפוח הגדול. יש יאמרו, משחק המאה. וזה ממש לא יהיה מופרך.
כשמאמן יוסטון האגדי, רודי טומג'אנוביץ' הגה את המשפט "אל תזלזלו בלב של אלופה", לא חשבנו שיגיע היום ונוכל להגיד אותו גם על קבוצה שעדיין לא עשתה את הצעד המתבקש, אבל בהחלט מרגישה כאחת כזו. הלב של ניו יורק הנוכחית הוא פשוט בלתי נגמר. קארל אנתוני טאונס התחפש לשחקן אינטליגנטי וקשוח שבכלל לא ידענו שהוא מסוגל להיות. או.ג'י אנונובי, שלעתים נראה אדיש וחסר כריזמה, מתגלה כשחקן עם לב גדול (כי הרי רק שחקן עם נשמה גדולה יכול להקדים את כולם עם קפיצה מקו החוץ לכיוון הטבעת).
מבחינת כישרון, לניקס אין את הכלים שיש לסן אנטוניו ואפשר היה לראות את זה במחצית הראשונה בה הספרס עשו כמעט כל מה שהם רצו. למען האמת, חלק מהאוהדים אף עזבו את מושביהם הרבה לפני ההפסקה ואי אפשר היה להאשים אותם. ההפרש גדל ל-29 נקודות - הגבוה ביותר אי פעם במשחק חוץ של סדרת גמר. אממה - בכל מה שקשור ללחימה, נשמה ולב, לניקס יש יתרון עצום, עם קאמבק שלחובבי הכדורגל, הזכיר אולי קצת את נס איסטנבול שרשמה ליברפול לפני 21 שנה.
שחקני ניו יורק בעננים (רויטרס)אז איפה מתחילים לסכם לילה כזה? בהתחלה. קארל אנתוני טאוס ביצע עבירות מוקדמות וכשיצא, סן אנטוניו חגגה. במחצית הראשונה הייתה תחושה שהקבוצה הצעירה מטקסס הולכת לטייל בגארדן, להחזיר לעצמה את יתרון הביתיות, כשיש לה מומנטום ששווה כנראה אליפות. ויקטור וומבניאמה נכנס נהדר לתפקיד הנבל במכה של הכדורסל (אחרי שהודה כי טריי יאנג כנראה יותר שנוא ממנו). הוא נכנס לראש של שחקני היריבה ובמיוחד לזה של KAT ומיצ'ל רובינסון, ממנו הוא גם סחט עבירה במתכוון. בדקות האלה הייתה תחושה שוומבי הוא פשוט בלתי עציר.
בניו יורק לא מצאו שום פתרון לגודל והאתלטיות של החייזר הצרפתי, וכשחוזה אלבראדו נשלח למערכה כדי לתת מנוחה לג'יילן ברונסון, הוא היה נראה קטן מדי ולא מתאים לסדרה כזו. ואם וומבי הוא המייקל ג'ורדן של הקבוצה הזו, כנראה שהסקוטי פיפן שלו הוא לא אחר ממי שאביו שיחק לצד שניהם - דילן הרפר. גם מול הרפר, אלבראדו היה נראה חסר אונים ולרגע הייתה תחושה שאם הכל יתחבר, והוא הרי יתחבר כי מדובר בקבוצה כל כך צעירה - סן אנטוניו בדרך לשושלת ארוכה. ואם זה יקרה, וומבי בן ה-22, עוד ייכנס לשורה אחת עם הגדולים ביותר בהמשך הקריירה.
אבל אז, דווקא אחרי שהלוח הראה בשיא 42:71, הגיע הרבע השלישי שהזכיר לכולנו שניו יורק הזו היא קבוצה שמסרבת לוותר. "כל הזמן חשבנו שאפשר לעשות את זה, שאפשר להוריד את זה ל-12 ואז 9 ואז 6. לא ויתרנו", הודה אננובי בסיום. הניקס התחילו לקלוע ופתחו את המחצית השנייה עם ריצה שהורידה את ההפרש בחצי, אבל זה כמובן עדיין לא מספיק. היא הייתה צריכה שסן אנטוניו, שאיבדה רק 2 כדורים עד אז, לא רק תוריד את הרגל מהגז, אלא גם תתחיל לטעות. וומבניאמה נזכר כנראה שהוא רק בן 22, וכמנהיג של הקבוצה, לקח יותר מדי זריקות מרחוק.
או.ג'י אננובי (רויטרס)החברים כנראה ראו והושפעו, וכאן כנראה הוכח שלקבוצה הזו חסר אולי וטרן אמיתי שמכיר את המעמדים האלה. הם לקחו 20 זריקות ברבע השלישי, 12 מהן שלשות, כשרק 2 מהן נכנסו. הם גם איבדו 9 כדורים וקלעו רק 30 נקודות בכל המחצית השנייה. ואז, בפיגור 81:52, הגיעה עבירה במתכוון של וומבי על KAT, שהתחילה להפוך את המומנטום והזכירה כמה חשוב הפך טאונס לקבוצה שלו. בנוסף, המאמן מייק בראון, שלף פתרון יצירתי עם הרכב נמוך ונושך, שכלל לראשונה את אלבראדו וברונסון ביחד.
דיארון פוקס לקח כמה החלטות לא טובות והחבר'ה הצעירים שלצידו התחילו כאמור להחטיא - גם זריקות עונשין. אלה היו הרגעים של אננובי, אולי השחקן המצטיין בסדרה הזו עבור ניו יורק. זה לא רק סל הניצחון, לא רק הקליעה באופן כללי, אלא ההגנה. פעם על פוקס (וואו, איזו חסימה קריטית 13 שניות לסיום), פעם על וומבי ותמיד על כל מי שחם אצל היריבה.
“ראינו מהספרס את הכדורסל המטופש אי פעם”
"זה כואב כי שיחקנו כל כך טוב", אמר מאמן סן אנטוניו, מיץ' ג'ונסון, בסיום. "במחצית הראשונה היה קצב, מצאנו את השחקן הפנוי, השתלטנו על הצבע ולקחנו קליעות טובות. במחצית השנייה זה היה ההפך הגמור. נצטרך לנצח משחק אחד ולקחת את זה משם". ג'ונסון, שכמו בראון גדל תחת המטרייה של גרג פופוביץ', הוא טקטיקן בחסד ולא הולך לוותר בקלות, אבל גם הוא הרי רק בן 39. מצד שני, העסק עדיין לא גמור.
ויקטור וומבניאמה (רויטרס)"זה הפרנצ'ייז של פופוביץ', טים דאנקן וכל אלה, אבל הלילה ראינו מהם את הכדורסל הכי מטופש אי פעם. זו כנראה ההיחנקות הכי גדולה בהיסטוריה", מיהר פרשן ESPN, צ’ארלס בארקלי, להצהיר. "וומבי? מה בדיוק הוא עשה מחוץ לצבע בזמן שאננובי מזנק? מה קרה להם שם? אני לא יודע אם סן אנטוניו יכולה להתאושש מזה", הוסיף חברו סטיבן איי סמית'. אבל ג'ונסון, וומבי והספרס הוכיחו לכל אורך הפלייאוף, שהם יודעים להתגבר וללמוד מהר.
ג'רי סיינפלד (רויטרס)אז האם העסק באמת גמור? אל תבנו על זה. וומבי הוא שחקן היסטורי וגם ג'ורדן הרי התחיל את הקריירה שלו עם כמה מכות לא ממש קלות בכנף. זה מה שעיצב אותו בסופו של דבר ויכול מאוד להיות שזה מה שנקבל מהצרפתי הענק. מה שבטוח, בניו יורק, העיר ללא הפסקה המקורית, ממש לא רצו ללכת לישון. הקהל בגארדן סרב לצאת ואת הפרצופים הנדהמים של ג'רי סיינפלד, לארי דייויד, בן סטילר, טימותי שלאמה ואפילו טיילור סוויפט, לא נשכח מהר. כך חברים, נראה טירוף חושים אמיתי!