אלוף חדש-ישן, קאמבק אחרי עשור והאם לסנר פרש?

רומן ריינס זכה באליפות ה-WWE, רנדי אורטון הפסיד לרודס והשתגע, לסנר הפסיד ל"דבר הבא" וסימן שהוא פורש וג'ון סינה הנחה. הסיכום של רסלמניה אדירה

דין עמית | 20/04/2026 10:05

רסלמניה 42, אירוע הדגל של WWE, הגיעה ללאס וגאס עם ציפיות עצומות ויצאה ממנה כמו רק רסלמניה אמיתית יודעת לצאת, עם ערבוב מסחרר של כאוס, נוסטלגיה, רגעים גדולים מהחיים, הפתעות, החלטות שנויות במחלוקת, חזרות מרגשות, הכתרות חדשות ותחושה אחת ברורה: גם ב-2026, אין עוד מופע ספורט-בידורי בעולם שיודע לייצר טירוף, דרמה ותמונות בלתי נשכחות כמו האירוע הזה.

לאורך שני לילות, אלג'יאנט סטדיום הפך לבמה שעליה הוצגו כל הצדדים של WWE, מהקרבות הגדולים באמת ועד הקטעים המוזרים, מהסיפורים האישיים ועד חילופי דורות, מהכוכבים הוותיקים שרוצים להחזיר לעצמם את הכתר ועד השמות החדשים שמבקשים להכריח את העולם להסתכל עליהם.

אם היה קו מרכזי שעבר דרך שני הלילות, הרי שהוא היה קו של מאבק על שליטה, על ירושה, על מורשת. קודי רודס ורנדי אורטון נאבקו על האליפות הבלתי מעורערת בקרב שטעון בהיסטוריה אישית, רומן ריינס ו-CM פאנק התעמתו בקרב שסחב על גבו שנים של עקיצות, מתח, אגו ופצעי עבר, ברוק לסנר עמד מול אובה פמי בקרב שנראה כמו מפגש בין מפלצת ותיקה למפלצת חדשה, ובזירת הנשים, ריאה ריפלי, ליב מורגן, בקי לינץ' ופייג' הזכירו שגם שם הסיפורים לא פחות טעונים ולא פחות חשובים. רסלמניה הזאת לא הייתה רק אוסף קרבות, אלא תמונת מצב של WWE כולה.

כבר בלילה הראשון היה ברור ש-WWE רוצה לפתוח את הסופ"ש הזה באנרגיה גבוהה מאוד, עם קרב שלישיות שהיה עמוס בשמות שמייצרים תגובה מיידית. LA נייט, ג'יי אוסו וג'ימי אוסו גברו על לוגן פול, אוסטין ת'יאורי ואיי שואו ספיד, בקרב שהיה פחות שיעור בהיאבקות קלאסית ויותר מופע של קצב, דמויות, קהל ורגעים ויראליים. ספיד, שגם ככה מביא איתו תמיד תחושת כאוס, שוב הפך לדמות שלא באמת שייכת לעולם ההיאבקות המסורתי, ולכן בדיוק כן שייכת לרסלמניה. הקרב עצמו היה מהיר, צבעוני ומודע לעצמו, וכשהקהל קיבל גם ספלאש לשולחן השדרים, היה ברור שהמטרה הושגה, להדליק את הקהל ולתת תחושה שמדובר בלילה שיכול להידרדר בכל רגע לאנרכיה מבדרת.

הניצחון של LA נייט והאוסוס אולי לא יירשם כאחד הקרבות הגדולים בתולדות האירוע, אבל הוא כן מילא תפקיד חשוב מאוד במבנה של הערב. הוא קבע מהר מאוד שרסלמניה 42 לא מתביישת ללכת לכיוון של בידור, ולא תנסה להיות רק ערב של "קרבות חמישה כוכבים". דווקא השילוב הזה, בין מתאבקים אהובים מאוד לבין דמויות שבאות מבחוץ, יצר פתיחה שמרגישה אמריקאית מאוד, נוצצת מאוד, ואפילו קצת מוגזמת, אבל במובן החיובי. בעולם של WWE, לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי להפעיל את המכונה.

התפניות בלילה 1

הלילה הראשון קיבל תפנית חדה מאוד בטון כשהגיע הקרב הלא מאושר בין דרו מקינטייר לג'ייקוב פאטו. אם הקרב שפתח את הערב היה קליל וצעקני, כאן WWE כבר נכנסה לאזור המלוכלך, האלים והכבד יותר. זה היה קרב שהרגיש כמו קטטה יותר מאשר תחרות, עם כיסאות, שולחנות, ארגז כלים, אייפון, וכל מה שאפשר לדמיין בתוך קרב מהסוג הזה. מקינטייר הגיע כמו לוחם שיודע שצריך להשאיר חלקים מהגוף שלו בזירה, ופאטו נראה כמו אדם שפשוט נהנה לייצר הרס. כל תזוזה שלהם הרגישה כבדה, כל מכה נשמעה כמו תאונה, והתחושה הייתה שלא מדובר בשני מתאבקים שמנסים לנצח, אלא בשני גברים שמנסים לשבור זה את זה.

פאטו, שבחודשים האחרונים נבנה כדמות מסוכנת, הרוויח כאן הרבה מאוד. לא רק בגלל הניצחון, אלא בגלל הדרך. הקרב הזה נתן לו הזדמנות להיראות כמו מישהו שלא מפחד מהכאוס אלא נושם אותו, והמונסולט דרך השולחן שסגר את העניינים היה רגע שהדגיש עד כמה הוא חריג. אצל מתאבקים כבדים, WWE תמיד מחפשת את השילוב בין כוח אכזרי לאתלטיות מפתיעה, ופאטו מספק בדיוק את זה. במובן הזה, הקרב מול מקינטייר לא היה רק ניצחון, אלא הצהרה. WWE סימנה אותו כמי שיכול להיות מפלצת מרכזית בשנים הקרובות.

בגזרת הנשים, אחד הסיפורים הנעימים של הלילה הראשון היה החזרה של פייג'. ברגע שניקי בלה הודיעה על הפציעה שלה ועל כך שלא תוכל להתאבק, נכנסה במקומה פייג', והקהל קיבל רגע של נוסטלגיה אמיתית, כשהיא חזרה לאחר כמעט 10 שנים. הקרב המרובע על אליפות הזוגות לנשים היה עמוס בדמויות ובכיוונים, עם ניה ג'קס ולאש לג'נד, אלכסה בליס ושרלוט פלייר, ביילי וליירה ולקיריה, וכמובן ברי בלה ופייג'. בתוך כל השמות והכאוס, מי שגנבה את ההצגה הייתה דווקא החוזרת הטרייה, שנראתה חדה, בטוחה ובעיקר רעבה.

הניצחון של ברי בלה ופייג' עשה הרבה יותר מאשר רק להחליף אלופות. הוא ייצר תחושה של אירוע, של רגע, של חיבור בין תקופות. פייג' לא חזרה סתם כדי לקבל פופ מהקהל, אלא כדי להשפיע על התמונה, והדרך שבה הקהל קיבל אותה המחישה עד כמה עדיין יש לה מקום ברוסטר הזה. גם אם לא מדובר בתחילתו של ריצה ארוכה, עצם הנוכחות שלה ברסלמניה, ועוד בניצחון, הוסיפה שכבה רגשית וערכית ללילה הראשון. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם WWE נזכרת שהעבר שלה הוא לא רק חומר לארכיון, אלא נכס חי.

בקרב על האליפות הבין יבשתית לנשים, בקי לינץ' ואיי ג’יי לי סיפקו עימות שהיה טעון לא רק בתוך הסטוריליין, אלא גם מחוץ לו. איי ג'יי לי חזרה לבמה הכי גדולה אחרי היעדרות ארוכה מאוד, והעובדה שהקהל קיבל אותה בהתלהבות כל כך גדולה הראתה שהשם שלה עדיין מחזיק כוח. מנגד עמדה בקי לינץ', אחת הכוכבות המשמעותיות של עידן הנשים המודרני ב-WWE, ומישהי שלא מתכוונת לפנות את הבמה לאף אחת. הקרב לא היה ארוך מאוד, אבל כן היה בו מתח, תחושת יריבות אמיתית ואלמנט של תחכום.

הדרך שבה בקי ניצחה, בעזרת פינת זירה חשופה, התאימה היטב לדמות שלה בגרסה הזאת, פחות הרואית, יותר חדה, יותר מנוסה ויותר מוכנה לעשות מה שצריך. זה לא היה הניצחון הכי "נקי" בעולם, אבל ברסלמניה לא תמיד צריך ניצחון נקי כדי לייצר אמירה. לפעמים עצם זה שמתאבקת כמו בקי יוצאת עם החגורה, אחרי קרב מול שם כמו איי ג’יי, מספיק כדי לסמן את הכיוון. החזרת התואר לידיים שלה מרגישה כמו ניסיון לייצב את החטיבה סביב שם מוכר, חד ואמין.

בקי מתעמתת עם השופטת במהלך הקרב. השתמשה בה בהסחת דעת (WWE)

גם האליפות העולמית לנשים החליפה ידיים בלילה הראשון, כאשר ליב מורגן גברה על סטפני ואקר והחזירה לעצמה את התואר. זה היה קרב קצר יחסית, אולי אפילו קצר מדי ביחס לגודל המעמד, אבל הוא המשיך בצורה מדויקת את הדמות של ליב, כמי שיודעת לנצל כאוס, התערבויות ועזרה מבחוץ כדי להשיג מה שהיא רוצה. ג'אדג'מנט דיי שוב היו שם כדי להטות את הכף, וסטפני ואקר, שהגיעה כרעבה ומרשימה, מצאה את עצמה נבלעת לתוך הסיפור הגדול יותר.

מבחינת WWE, ההחלטה לתת לליב את התואר שוב נראית כמו בחירה מודעת בדמות שיודעת לייצר תגובה, לעורר ויכוח ולתת חומר לסיפורים. ואקר אולי הפסידה, אבל לא יצאה חלשה, בעיקר כי ההפסד הגיע בתוך מערבולת של הפרעות ולא כתוצאה מהתפרקות מוחלטת. עבור ליב, זו הייתה חזרה לפסגה; עבור החטיבה, זו הייתה תזכורת שהפוליטיקה מסביב לזירה לא פחות חשובה ממה שקורה בתוכה.

הקרב בין גונתר לסת' רולינס היה אחד הקרבות הטובים יותר של הלילה הראשון מבחינה מקצועית. לא בגלל שהוא היה עמוס בגימיקים, אלא דווקא משום שהוא נשען על שני מתאבקים שיודעים לספר סיפור דרך קצב, דרך מכירה, דרך בניית מומנטום ודרך שליטה בפסיכולוגיה של קרב. גונתר היה ברוטאלי ומדויק, רולינס היה יצירתי, כאוטי ומלא אנרגיה, ובמשך דקות ארוכות התחושה הייתה שמדובר בקרב שיכול ללכת לכל כיוון.

אלא שאז הגיע ברון ברייקר, והקרב קיבל משמעות רחבה יותר. ההתערבות שלו, שהובילה לכך שגונתר הצליח להכניע את רולינס, לא רק העניקה לגונתר ניצחון חשוב, אלא סימנה שברייקר חזר כדי להיות פקטור. WWE אוהבת מאוד להשתמש ברסלמניה כרגע שבו שחקנים חדשים קופצים מדרגה, וברייקר עשה זאת כאן דרך דלת הצד, לא בניצחון משלו, אלא בהשפעה דרמטית על אחד הקרבות הגדולים של הערב. מבחינת רולינס, זו עוד נפילה כואבת; מבחינת גונתר, זה ניצחון שמזכיר שהוא עדיין מכונה מסוכנת; ומבחינת ברייקר, זו יריית פתיחה.

מחוץ לקרבות, אחד הרגעים הכי מדוברים של הלילה הראשון היה דווקא רגע אנושי, פשוט ומרגש, כשביאנקה בלייר הודיעה על הריונה. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם כל הציניות של עולם ההיאבקות נעלמת לרגע, והקהל פשוט שמח בשביל אדם שהוא אוהב. בלייר הייתה מחוץ למסך כבר תקופה, אבל לבחור לחשוף את החדשות האלה ברסלמניה, מול העולם כולו, נתן לרגע הזה משקל מיוחד. זה לא היה סתם "סגמנט", אלא תזכורת לכך שגם בתוך כל הרעש, WWE עדיין יודעת לתת מקום לרגעים אמיתיים.

האירוע המרכזי של לילה 1

ואז הגיע הקרב המרכזי של הלילה הראשון, קודי רודס נגד רנדי אורטון על האליפות הבלתי מעורערת. על הנייר, זה היה אמור להיות עימות חלומי. שני שמות ענק, היסטוריה משותפת, אליפות העולם, במת רסלמניה. בפועל, הקרב הזה עורר לא מעט מחלוקת. הוא התחיל עוד לפני הצלצול הרשמי, עם מעורבות של פט מקאפי, שניסה לסייע לאורטון ונתפס בעיני רבים כתוספת מיותרת לסיפור שהיה יכול לעמוד מצוין גם בלעדיו. ההתערבות הזו, יחד עם ג'לי רול שהופיע גם הוא, הוסיפה לאירוע תחושת קרקס, אבל גם גרעה לא מעט מהחדות של המאבק המרכזי.

כשקודי ואורטון סוף סוף קיבלו את הזירה לעצמם, הקרב התקדם בקצב איטי, כמעט מתוח מדי. אורטון מכר היטב את פציעת הגב שלו, קודי ניסה לשחק עם הדמות שלו קצת יותר אפור, ואפשר היה להרגיש ש-WWE מנסה לבשל כאן משהו מורכב יותר מעוד קרב אליפות רגיל. היו מהלכים טובים, היו חילופי מהלכי סיום, היו רגעים שבהם הקהל התחבר, אבל התחושה הכללית הייתה שמשהו לא עד הסוף נדבק. אולי זה היה הקצב, אולי המעורבות של מקאפי, אולי הקהל שבחלקים מסוימים נטה דווקא לאורטון, אבל הקרב הזה הרגיש יותר כמו יצירה לא יציבה מאשר כמו פיצוץ.

קודי רודס מכסה את רנדי אורטון בדרך לשמירה על האליפות (WWE)

בסופו של דבר, קודי ניצח ושמר על התואר, אבל הניצחון שלו לא באמת סגר את הסיפור. להפך. אורטון תקף אותו אחרי הקרב, היכה אותו עם החגורה ואז שלח לראשו את בעיטת הפאנט המפורסמת שלו. WWE אף עדכנה בהמשך שקודי סובל מפציעה בארובת העין ואינו כשיר כרגע להתחרות, מה שנתן לתקיפה הזו משקל חדש. פתאום, לא מדובר בעוד זעם של מפסיד, אלא באירוע שעשוי לכתוב את האלוף מחוץ למסך. במובן הזה, אם הקרב עצמו לא היה חד כמו שקיוו, הסיום שלו כן פתח דלתות גדולות מאוד להמשך.

לסנר פורש?

הלילה השני נפתח עם אחת התמונות הדרמטיות ביותר של סוף השבוע כולו, אובה פמי מול ברוק לסנר. כבר בעצם השיבוץ היה משהו מסקרן במיוחד, כי זה הרגיש כמו מפגש בין מפלצת מהעבר למפלצת של העתיד. לסנר, "הדבר הגדול הבא" המקורי, מול פמי, שמייקל קול לא היסס להכתיר כ"דבר הגדול הבא" החדש. הקרב היה קצר, פחות מחמש דקות, אבל לא חסר בו כלום. לסנר שלט, זרק, הטיח, ואפילו פגע ב-F5, אלא שאז הגיע הרגע ששינה הכל, פמי קם, הטיח בחזרה, ואז סיים עם צ'וקסלאם ופאוורבומב שקברו את החיה.

אבל הניצחון של פמי היה רק חצי מהסיפור. החצי השני, וזה שבאמת יהדהד עוד הרבה זמן, היה מה שעשה ברוק לסנר אחרי ההפסד. הוא הוריד את הכפפות. הוא הוריד את המגפיים. הוא השאיר אותם בזירה. הוא בכה. הוא עצר כדי להודות לקהל. ואז הגיע פול היימן, והשניים התחבקו ברגע שהיה נראה אמיתי, חשוף ונדיר במיוחד עבור אדם כמו לסנר, שבמשך שנים שידר כמעט תמיד קור, קשיחות ועסקיות. בעולם ההיאבקות, להשאיר נעליים בזירה הוא סימן כבד מאוד, ואם זו אכן הייתה פרידה, הרי שמדובר באחת הפרידות החזקות והלא צפויות של השנים האחרונות.

עבור אובה פמי, המשמעות של הרגע הזה עצומה. הוא לא רק ניצח אגדת ענק. הוא קיבל ממנה את הלפיד, או לפחות כך WWE רוצה שנראה את זה. יש מתאבקים שנבנים דרך רצף ניצחונות, ויש כאלה שנבנים דרך רגע אחד ענק. פמי, לפחות כרגע, נראה כמו מי שקיבל את שני הדברים בבת אחת. אם אכן לסנר בחר בו באופן אישי לקרב הפרישה שלו, כפי שדווח, זה רק מחזק את התחושה שהחברה רואה בו משהו מיוחד מאוד. הוא לא עוד פרויקט, אלא מועמד אמיתי להיות מפלצת הדור הבא.

ברוק לסנר מוריד את הנעליים והכפפות (WWE)

קרב הסולמות על האליפות הבין יבשתית לגברים היה אולי הקרב הכי טהור במובן של "רסלמניה אקשן". פנטה, ריי מיסטריו, דרגון לי, ג'בון אוונס, JD מקדונה ורוסב פשוט זרקו את עצמם לתוך חגיגה של הרס. זה היה קרב שבו כל כמה דקות התקבל ספוט שהיה יכול להיות רגע השיא של ערב רגיל, ובמקום זה כאן הוא היה רק עוד חוליה בשרשרת. פנטה שוב הוכיח למה הוא אלוף כל כך מוצלח, עם כריזמה, תזמון, אכזריות יצירתית ויכולת להיראות כמו האיש הכי מסוכן גם כשהזירה מלאה בכוכבים.

מעבר לניצחון של פנטה, הקרב הזה גם חיזק כמה קווי עלילה לעתיד. ג'בון אוונס שוב הגיע קרוב ולא הצליח לסגור עניין, מה שעשוי להצית אצלו תסכול בהמשך. ריי מיסטריו, בגיל 51, הוכיח פעם נוספת שהוא לא רק אגדה חיה, אלא גם מתאבק שעדיין יודע לעמוד בקצב של צעירים ממנו בעשרות שנים. JD מקדונה אכל מהלכים מפחידים במיוחד והמשיך את המוניטין שלו כאיש שמוכן להקריב את הגוף שלו בשביל רגע גדול. אבל בסופו של דבר, מי שיצא עם התואר היה פנטה, והתחושה היא שהכהונה שלו ממש לא קרובה לסיום.

וויליאמס ניצח את זיין, באלור השיג נקמה

טריק וויליאמס הפך בלילה השני לאחד המנצחים הגדולים באמת של רסלמניה 42. הקרב שלו מול סמי זיין על אליפות ארצות הברית לא היה הארוך ביותר, אבל הוא היה אפקטיבי מאוד בבניית תחושה של "עכשיו זה הזמן שלו". מהכניסה הענקית עם הגלימה שנמשכה לאורך הרמפה ועד לסיום עם ה-Trick Shot, הכול בקרב הזה נועד לגרום לקהל להרגיש שהוא צופה בכוכב עולה. התמיכה שקיבל מהקהל הייתה ברורה, ובו זמנית גם חוסר הסבלנות כלפי זיין, שהמשיך את 2026 העגומה שלו, הורגש היטב.

וויליאמס לא רק זכה בתואר, אלא גם קיבל את הסוג הנכון של ניצחון, כזה שמרגיש כמו התחלה של ריצה, לא כמו הבלחה חד פעמית. ליל יאכטי אמנם השפיע על הקרב, אבל לא בצורה שגנבה ממנו את הרגע. להפך, זה רק הוסיף עוד שכבה של שואו לעסק כולו. מן העבר השני, סמי זיין נראה שוב כמו מישהו שמאבד אחיזה, גם במעמד שלו וגם בעצמו. המבט שלו אחרי ההפסד אמר לא מעט. ייתכן מאוד שהסיפור הבא שלו יהיה בכלל לא על אליפות, אלא על משבר זהות.

הסטריט פייט בין פין באלור לדומיניק מיסטריו היה עוד קרב שהרוויח המון מהבחירה הסיפורית. באלור לא הגיע סתם כפין באלור, אלא חזר בדמות "הדמון", והבחירה הזו שינתה מיד את כל האווירה. הכניסה, הקצב, ההבעות, אפילו הדרך שבה הקהל הגיב, הכול הרגיש גדול יותר, טקסי יותר, מאיים יותר. מנגד, דומיניק הגיע על כס מלכות, עם מסכות לוצ'ה סביבו, במופע שהיה כמעט מגוחך במכוון, אבל כזה שמתאים מאוד לדמות שלו. זה היה מפגש בין יהירות לקריפיות, בין פרובוקציה לאפלה.

בתוך הזירה קיבלנו קרב אלים, מבולגן, עם שולחנות, כיסאות וקנדו סטיק, בדיוק מה שצריך מקרב רחוב ברסלמניה. דומיניק נתן קרב לא רע בכלל, ואפילו הראה אופי, אבל בסוף "הדמון" היה גדול עליו. הקו דה גראס דרך השולחן סגר את החשבון בצורה חדה וברורה. מעבר לניצחון עצמו, זה היה קרב שביסס מחדש את באלור כאיום. אחרי כל הסכסוך עם ג'אדג'מנט דיי והנפילה במעמד, הוא היה צריך רגע כזה. עבור דומיניק, זה לא סוף הדרך, אבל זו בהחלט תזכורת לכך שבלי התערבויות ובלי גיבוי, הוא עדיין לא שם.

ריאה ריפלי נגד ג'ייד קרגיל היה אחד הקרבות הבולטים של סוף השבוע, ואולי גם הקרב שהכי הרגיש כמו עימות בין שתי כוכבות שמקרינות עוצמה בכל תנועה. קרגיל נכנסה כמו סערה, ריפלי קיבלה תגובה של רוקסטאר, והקהל מהר מאוד הבהיר למי הוא מחובר יותר. הקרב היה פיזי, קשוח, לעיתים קצת מגושם בסיום, אבל לכל אורכו הייתה תחושה של משהו גדול. שתי נשים חזקות, מרשימות, עם נוכחות עצומה, שזורקות אחת את השנייה בעוצמות של קרב גברים כבד.

העזרה של איו סקיי שינתה את המומנטום ברגע הנכון, וריפלי ניצלה זאת כדי לפגוע ב-Riptide ולזכות שוב באליפות הנשים. זה היה רגע שהקהל רצה מאוד, והתגובה בלאס וגאס הייתה בהתאם. ריפלי, גם בלי חגורה, אף פעם לא באמת נראתה כמו מי שאיבדה מעמד, אבל להחזיר לה את התואר מרגיש כמו תיקון טבעי. קרגיל, מנגד, אולי איבדה את החגורה, אבל לא איבדה את ההילה. להפך, זה הרגיש כמו הקרב הטוב ביותר שלה ב-WWE עד כה, כזה שיכול לשמש בסיס להרבה מאוד פיודים עתידיים.

בין הקרבות הגדולים, WWE מצאה מקום גם לקטע משעשע עם ג'ון סינה, המיז, קיט וילסון ודנהאוזן. זה היה סגמנט מטופש במודע, כמעט קאמפי, אבל כזה שהקהל באצטדיון קיבל בחיוך רחב. סינה הופיע בחליפה והודיע על נתוני הקהל, המיז ניסה לקחת לעצמו את הרגע, דנהאוזן הגיע עם מיני-האוזנים, והכול הידרדר למחוזות של קומדיה מטורללת. מבחינה אמנותית, אפשר להתווכח אם זה היה הכרחי, אבל בתוך רסלמניה, לפעמים גם הפוגה מהקרבות הרציניים היא חלק מהקסם.

האירוע המרכזי של לילה 2

ואז הגיע הרגע שעליו נבנה חלק גדול מאוד מהסופ"ש כולו, רומן ריינס נגד CM פאנק בקרב המרכזי של הלילה השני על אליפות העולם במשקל כבד. הקרב הזה נשא על גבו המון. לא רק את המעמד, לא רק את האליפות, אלא גם את ההיסטוריה האישית בין שני אנשים שמייצגים סוגים שונים מאוד של כוכבות. פאנק הגיע כאלוף לוחם, כמי שטוען שהוא נוכח, עובד, מופיע, בעוד ריינס מגיע עם כל הביקורת הישנה על לו"ז חלקי ועל היותו הכוכב המועדף של המערכת. אבל מנגד, ריינס מגיע גם עם מעמד שאיש כמעט לא יכול לגעת בו, עם הילה של דמות היסטורית מודרנית.

הכניסות בלבד כבר הפכו את הקרב הזה לאירוע. ריינס צעד לזירה עם פסנתר, תופים, זמר ותמונות של שושלת אנואי הסמואית על המסך, כאילו הוא לא רק מתאבק אלא נציג של שושלת שלמה. פאנק מצידו קיבל כניסה שהייתה מכתב אהבה לקריירה שלו, עם Miseria Cantare מתקופת ROH, המעבר ל-Cult of Personality והצעקה המפורסמת "It's clobbering time". זה לא הרגיש כמו עוד קרב. זה הרגיש כמו מפגש של שני מיתוסים שונים, שכל אחד מהם משוכנע שההיסטוריה שייכת לו.

בתוך הזירה, השניים סיפקו בדיוק את מה שהיה צריך, ואפילו מעבר. יותר מ-33 דקות של קרב שבנה מתח לאט, נתן מקום לטראש טוק, למבטים, לאגו, ואז הלך והתפוצץ. פאנק היה קרוב לניצחון כמה פעמים, עם GTS, עם מכות לא חוקיות, עם אלבו דרך שולחן השדרים, עם אנקונדה וייס ועם לא מעט תחבולות. ריינס, מצדו, החזיק מעמד, ענה בסמואן דרופ, סופרמן פאנצ'ים, פאוורבומב דרך שולחן, וכמובן עם הספיר שהכריע בסוף. הקרב הזה לא היה רק תחרות של מהלכים, אלא מאבק רצונות.

הסיום, שבו פאנק פשוט קרס כשניסה להרים את ריינס לעוד GTS, היה גאוני בפשטות שלו. הוא אמר הכול בלי מילים, פאנק נלחם, ניסה, האמין, אבל פשוט נגמר לו הדלק. ריינס קם, התבונן בו, הסתער עם ספיר נוסף, וסגר את הסיפור בצורה נקייה. בלי התערבות, בלי בלגן חיצוני, פשוט ניצחון במרכז הזירה. בעולם שבו ריינס מזוהה עם שלטון ארוך ועם לא מעט עזרה מהסביבה, העובדה שהוא ניצח כאן לבד הייתה פרט חשוב מאוד. זה לא היה רק ניצחון, זו הייתה טענה מחדש לגדולה.

זה גם היה הקרב המרכזי ה-11 של ריינס ברסלמניה, יותר מכל מתאבק אחר בהיסטוריה של החברה. הנתון הזה לבדו מסביר את הגודל של הדמות, אבל הקרב עצמו רק חיזק אותו. ריינס כבר לא צריך להוכיח שהוא הכוכב הכי גדול של העידן המודרני, אבל הוא כן ממשיך להוכיח, פעם אחר פעם, שהוא גם יודע לספק ברגעים הגדולים ביותר. מול יריב כמו פאנק, שאצלו כל דבר מרגיש אישי יותר, חד יותר ומחוספס יותר, ריינס קיבל בדיוק את סוג היריב שיכול להוציא ממנו קלאסיקה. והוא אכן קיבל אחת.

לאן מכאן?

CM פאנק, מצדו, אמנם הפסיד, אבל יצא מהקרב הזה מחוזק בהרבה מובנים. הדרך שבה נכנס, הדרך שבה נלחם, הדרך שבה סירב להישבר גם כשהפה שלו מדמם והגוף שלו קורס, הזכירה לכולם למה מדובר באחת הדמויות המרתקות והגדולות של דורו. הוא לא יצא עם האליפות, אבל הוא יצא עם עוד פרק לקריירה שלו, כזה שאפשר יהיה לחזור אליו עוד שנים. היכולת שלו לגרום לקרב להרגיש אישי, טעון, אפילו קצת מסוכן, היא מתנה שלא הרבה מתאבקים מחזיקים בה.

ומה נשאר מכל רסלמניה 42 אחרי שכל האבק שוקע? קודם כל התחושה שזה היה אירוע של חילופי משמרות לצד ביסוס של אגדות קיימות. אובה פמי נראה כמו שם שבדרך למעלה במהירות מסחררת. טריק וויליאמס קיבל דחיפה גדולה מאוד. פנטה ממשיך לבנות ריין חזק. ריאה ריפלי חזרה לפסגה. ברון ברייקר חזר לטרוף את הקלפים. מנגד, ריינס הוכיח שהוא עדיין המלך של הבמה הגדולה, קודי נשאר אלוף אבל פצוע ומותקף, אורטון שוב מסוכן מתמיד, ופאנק הראה שהוא עדיין מסוגל לעמוד במרכז היקום הזה ולהחזיק אותו על הכתפיים.

הפרישה האפשרית של ברוק לסנר מעניקה לאירוע הזה ממד היסטורי מיוחד. אם אכן זה היה הקרב האחרון שלו, WWE בחרה לסיים עידן בדרך חכמה, לא עם ניצחון נוסטלגי או רגע מלאכותי, אלא עם הפסד שמעביר את הכוח לדור הבא. אם זו הייתה הטעיה, היא עדיין עבדה נהדר. אבל אם זה אמיתי, הרי שזו אחת מפרידות הרסלמניה הזכורות של העידן המודרני. הדמעות, החיבוק עם היימן, המגפיים בזירה, כל אלה יישארו שם.

בשורה התחתונה, רסלמניה 42 לא הייתה מושלמת. הלילה הראשון היה לא אחיד, הקרב של קודי ואורטון פיצל דעות, וחלק מההחלטות הרגישו מעט מבולגנות. אבל דווקא בגלל זה, הלילה השני הרגיש כמו תגובת נגד עוצמתית, עם קרבות חזקים יותר, סיום גדול יותר ותחושה כללית שהאירוע מצא את עצמו בזמן. ובסופו של דבר, כשמסתכלים על שני הלילות יחד, קשה להתווכח עם העובדה שהתקבל כאן מופע גדול, רועש, רגשי, לפעמים מופרע, אבל מלא בחיים. בדיוק כמו שרסלמניה אמורה להיות.

הוספת תגובה

טוען תגובות...