הקבוצה שתמכה בישראל והכי ראויה לסנסציה

לפני גמר הגביע האנגלי פרסו אתמול (שבת) אוהדי קריסטל פאלאס בוומבלי תמונת ענק של אב שמחבק את שני ילדיו. זה דיוקנם של מארק ווילנס ובניו דומיניק ונייתן. מצלמה תפסה אותם כך בשידור הישיר של רבע גמר גביע הליגה באולד טראפורד בנובמבר 2011, מיד אחרי שדארן אמברוז הטיס כדור אדיר ממרחק לחיבורים של מנצ'סטר יונייטד. פאלאס שהייתה אז בליגת המשנה, הדיחה באופן סנסציוני את השדים האדומים והאושר של השלישייה הזו נכנס לתודעה הקולקטיבית של הקהל האדום-כחול. הוא הגדיר אותו באופן מושלם ואבסולוטי.

מארק ווילנס גדל בדרום לונדון והתאהב במועדון המקומי בזכות האווירה המיוחדת ביציעים. לימים הוא עבר להתגורר בפרבר ליברפול, שם פגש את אישתו והקים את משפחתו, אבל המשיך להיות מנוי ביציעי סלהרסט פארק ועשה את הדרך הארוכה כדי להיות שם בכל משחקי הבית. הוא נסע גם לרוב משחקי החוץ, במיוחד אלה שנערכו בחלק הצפוני של אנגליה. וכאשר נולדו בניו, הוא תמיד לקח אותם תמיד איתו. הם חוו את הכל ביחד.

קריסטל פאלאס היא קבוצה ללא יומרות גדולות. עד אתמול לא היה לה אף תואר בכל 120 שנות קיומה. האוהדים לא הולכים למשחקיה כדי לראות ניצחונות – זה רק הבונוס. הם נאמנים לדגל ולסמל כי כך הם משתייכים לקהילה חמה ומלוכדת. הם שם כי זה מגדיר את אישיותם. וכאשר קורה משהו יוצא דופן, כמו ההישג המפעים באולד טראפורד ב-2011, הרגע הזה נשאר בלבבותיהם. עבור השדים האדומים זה היה בסך הכל משחק שגרתי ואלכס פרגוסון העלה הרכב משני כדי לשמור את הכוחות לאתגרים חשובים יותר. מבחינת קריסטל פאלאס, זה ערב מכונן. התמונה של משפחת ווילנס הדגישה זאת בצורה הכי מזוקקת. וזה בכלל לא משנה שהקבוצה הודחה בחלוף מספר שבועות בידי קרדיף בחצי הגמר.

אז בגמר גביע הליגה לא הייתה קריסטל פאלאס מעולם. בגמר הגביע האנגלי ליווה אותה מארק ווילנס פעמיים. ב-1990 היא כמעט ניצחה את מנצ'סטר יונייטד ב-3:3 דרמטי, ואז נכנעה 1:0 במשחק החוזר (כן, היה פעם משחק חוזר בגמר במקרה של תיקו). ב-2016 היא פגשה שוב את השדים האדומים במעמד, עלתה ליתרון בדקה ה-78 והריחה היסטוריה, אבל חואן מאטה השווה מיד וג'סי לינגארד הרס את החלום עם 1:2 בהארכה.

הפעם אוהדי קריסטל פאלאס חגגו תואר (רויטרס)

חודשים ספורים אחרי שחיבק את ילדיו בוומבלי, אובחן מארק ווילנס בסרטן סופני. בפברואר 2017 הוא הלך לעולמו בגיל 49. עשרות אלפי אוהדי קריסטל פאלאס ליוו אותו אז בדרכו האחרונה, והם אף דאגו להביא את תמונת הענק שלו לוומבלי אתמול. יותר משמונה שנים אחרי מותו, הוא היה שם בכל זאת. דומיניק ונייתן היו שם באמת. הם ראו את המחווה הזו ובכו מהתרגשות. ואז הם בכו עוד יותר כאשר קריסטל פאלאס ניצחה את מנצ'סטר סיטי והניפה את התואר הראשון אי פעם. אולי גם האחרון, מי יודע. מבחינת הקהל, זה מספיק בהחלט. האנשים שהיו שם יספרו על זה לנכדיהם, והנכדים יספרו לנכדיהם, וכך עד שהעולם יפסיק להתקיים. זו האגדה של קריסטל פאלאס שהייתה באמת.

המאמן האוסטרי, אוליבר גלאסנר, מבין זאת היטב. "הגמר הזה חשוב עבורנו הרבה יותר מאשר למנצ'סטר סיטי", הוא אמר לקראתו. ואחרי שניצח, הבהיר במסיבת העיתונאים: "ההצלחה הכי גדולה שלנו היא לא התואר. ההצלחה היא היכולת להעניק לאוהדים שלנו את הרגע הגדול של חייהם. בכוחנו לשמח אותם. אולי יש להם בעיות, אבל אנחנו מעניקים להם שעות וימים בהם הם יכולים לשכוח מהצרות, ופשוט להיות מאושרים".

גלאסנר חי את העולם הזה. את כל הקריירה כשחקן הוא בילה במועדון הצנוע ריד, אי שם מצפון לזלצבורג. שני גביעים בלבד יש לו בכל ההיסטוריה. ב-1996 היה שותף גלאסנר להישג ההיסטורי הראשון כשחקן צעיר. ב-2011 הוא הניף את הגביע כקפטן הוותיק ממש לפני הפרישה. מעטים מחוץ לאיזור ייחסו לזה חשיבות, אבל מבחינת תושבי ריד זה היה עולם ומלואו. כמאמן, שאף גלאסנר לשחזר את התחושה הזו, וזה עלה בידו.

איזה רגע. גלאסנר והגביע (רויטרס)

ב-2022 הוא הצעיד את איינטרכט פרנקפורט לזכייה בליגה האירופית כנגד כל הסיכויים. זה מועדון בסדר גודל שונה לגמרי, אך יש בו משפחתיות, ותארים רבים אין לו. ההתלהבות מעצם ההשתתפות במסגרת אירופית הייתה טהורה וכיפית, ועשרות אלפי אוהדי איינטרכט מילאו את הערים בהן התארחה קבוצתם לאורך המסע, כולל ברצלונה ברבע הגמר – הם פשוט כבשו את הקאמפ נואו. הקהל של קריסטל פאלאס, שערך מצעד חריג מאוד ברחובות לונדון לקראת הגמר אתמול, מזכיר לגלאסנר בתשוקתו את פרנקפורט. והשחקנים שעלו אתמול לכר הדשא וראו את המפגן מטורף באדום-כחול, הבינו היטב מה מונח על הכף. היה להם צ'אנס להיכנס להיסטוריה לנצח נצחים, להיות הראשונים ואולי האחרונים שעושים משהו בלתי נתפס עבור האוהדים שאוהבים את החולצה הזו אהבה כה עזה.

זו תחושה שלא ניתן לקבל במועדונים עשירים. מייקל אוליסה עזב את קריסטל פאלאס בקיץ שעבר, התקדם לבאיירן מינכן, התאקלם מצוין בבוואריה, הפך לאחד הכוכבים הבולטים בבונדסליגה, כיכב בליגת האלופות וזכה באליפות גרמניה – התואר הראשון בחייו. זה נהדר בכל קנה מידה, אבל אברצ'י אזה עשה משהו יותר מיוחד. הווירטאוז שלובש את מדי הנשרים מאז 2020, קבע אתמול 0:1 והיה זה שער הניצחון הכי מתוק בעולם. אזה שנכנס לכושר שיא בתקופה האחרונה, כבש גם ב-0:3 על פולהאם ברבע הגמר וב-0:3 על אסטון וילה בחצי הגמר. זה קמפיין שהוא לא יוכל לשכוח לעולם.

כפי שניתן לראות, פאלאס לא ספגה בניצחונותיה הגדולים והקרדיט המרכזי הולך לדין הנדרסון. אתמול היה השוער על תקן הגיבור המרכזי, עם הדיפת פנדל של עומאר מרמוש והצלות מרהיבות במחצית השנייה – במיוחד מבעיטה של קלאודיו אצ'ברי, הנער הארגנטיני החדש של סיטי שערך משום מה הופעת בכורה כמחליף דווקא בגמר. הנדרסון גדל באקדמיה של מנצ'סטר יונייטד, כך שמבחינתו היה זה סוג של דרבי פרטי. הוא שאף בזמנו לרשת את דויד דה חאה בין הקורות באולד טראפורד, אך נאלץ להצטרף לפאלאס אחרי שנדד באינספור השאלות. לכאורה, היה זה צעד אחורה מבחינתו, אבל בסלהרסט פארק הוא באנקר ועילוי, וניצחון בגמר הגביע לא היה מביא לו רגשות כאלה לו היה מניף את הפרס כשחקן השדים האדומים. רחוק מכך.

אברצ'י אזה על גג העולם (רויטרס)

את המסירה לאצ'ברי סיפק קווין דה בריינה שעשה את המקסימום מבחינתו במשחק הגדול האחרון לפני שהוא עוזב את מנצ'סטר סיטי. הוא יסיים את העונה בידיים ריקות ואת פרס השחקן המצטיין ליקט דווקא כוכב אחר שצמח בגנק. דניאל מוניוס הקולומביאני, שבישל לאזה, כבש בעצמו שער שנפסל בגלל נבדל של שחקן אחר, וחרש כהרגלו את כל האגף הימני, הוא אחד השחקנים הכי אנדרייטד של העונה בפרמייר ליג. למעשה, הוא היה מתאים כמו כפפה ליד ל-3-4-3 של רובן אמורים באולד טראפורד, וקושר לאחרונה גם לברצלונה. מנצ'סטר סיטי עצמה גילתה בו עניין לכאורה, אבל מוניוס האריך את החוזה בקריסטל פאלאס והקהל אוהב אותו אפילו יותר עכשיו.

בגדול, כל שחקן באדום-כחול ראוי מאוד להיות שותף להישג הזה. הם עובדים ביחד כצוות וגם החלוצים עושים המון עבודה שחורה. בראשם ניצב ז'אן פיליפ מאטטה, שספג תיקול מזעזע משוער מילוול בשמינית הגמר, אבל התאושש במהרה כדי לחזור לקמפיין. הכל מגיע להם בזכות, וכך גם להנהלת המועדון שמשתדלת לפעול נכון לא רק בבחינה ספורטיבית וכלכלית, אלא גם בכל הקשור למוסר.

ההנפה של קריסטל פאלאס (רויטרס)

עובדה היא כי קריסטל פאלאס הייתה בין המועדונים הבודדים שהוציאו הודעת תמיכה חד משמעית ולא צבועה בישראל אחרי הטבח בשבעה באוקטובר. בכך היא זכתה באוהדים חדשים גם במדינתנו, אם כי אלה שמסמפטים אותה מכאן עדיין לא חוו את תחושת האחדות המדהימה שיש בדרום לונדון. זה מועדון קטן במונחי בירת אנגליה, אבל הוא מיוחד, ויש לו אופי שונה מהיתר. עכשיו יש לו גם תואר, ובניו של מארק ווילנס רק מצטערים שאביהם לא היה איתם בוומבלי. רוחו ותמונתו כן היו.