בין אמבפה לקורטואה: ריאל מדריד נתקעה באמצע

יש קבוצות שמפסידות משחקים, ויש קבוצות שמאבדות דרך. ריאל מדריד של השבועות האחרונים שייכת לסוג השני. לא בגלל תוצאה אחת, לא בגלל ערב רע, אלא משום שהכדורגל שלה הפך למבולבל, חסר זהות, ובעיקר כזה שאיש כבר לא באמת יודע להסביר מה הוא מנסה להיות. מאז חילופי המאמנים, נדמה שהלוח הטקטי הפך למעין שדה ניסויים, כזה שמבלבל את השחקנים לא פחות מאשר את הקהל.

העיקרון שמוביל את המאמן החדש פשוט לכאורה: “הטובים חייבים להיות על המגרש”. זו מנטרה שמקובלת מאוד במסדרונות המועדון, וגם אהובה במיוחד על ההנהלה. אלא שכאשר שלושה או ארבעה שחקנים הם “בלתי ניתנים להזזה”, כל השאר נאלצים להתכופף סביבם, לעיתים עד כדי איבוד מוחלט של תפקידם המקורי.

כשהקישור עובר להגנה וההיגיון נשאר בחוץ

המשחק מול ראיו וייקאנו שימש כהמחשה חדה במיוחד לבעיה. ריאל עלתה עם הרכב שבו עמדות המגנים אוישו על ידי קשרים, שחקנים ללא אינסטינקט הגנתי טבעי וללא הרגלים של מגנים אמיתיים. בצד ימין עוד אפשר היה להבין זאת, נוכח פציעות. בצד שמאל, ההחלטה לפתוח עם אדוארדו קמאבינגה הפכה לבלתי מוסברת, במיוחד כשהיא באה על חשבון שחקני הגנה טבעיים שנותרו על הספסל.

המסר היה ברור: לא כושר, לא התאמה מקצועית, אלא היררכיה. מי שנחשב “אהוב” או “חשוב” ימצא את עצמו בהרכב, גם אם זה מחוץ לעמדה, גם אם זה על חשבון האיזון הקבוצתי. ארבלואה אמנם החזיר את האינטנסיביות, הנשמה והמחויבות, אבל כשאין סדר אי אפשר להישען רק על הדברים הללו.

הבלמים מתחלפים, הבעיות נשארות

גם במרכז ההגנה לא נרשמה יציבות. צמד הבלמים דין האוסן וראול אסנסיו פתחו שוב עם סימני שאלה, סבלו מחוסר ביטחון ומטעויות מיקום, ושוב הוחלפו תוך כדי משחק. התוצאה האבסורדית הייתה ששני שחקני ההגנה היחידים בהרכב הראשוני ירדו לספסל, בעוד קשר אחורי (אורליאן טשואמני) הוסט לאחור כדי לסתום חורים.

שער השוויון שספגה ריאל לא היה מקרי. הוא נבע משרשרת של חוסר התאמות, שחקנים שרודפים אחרי יריבים באזורים שאינם שלהם, וקו הגנה שנראה כמו טלאי על טלאי. זו לא רק בעיה של שחקן כזה או אחר, אלא תוצאה ישירה של חוסר סדר.

האוסן ובלינגהאם מתווכחים (IMAGO)

מהקישור השרירי לקישור המאולתר

האבסורד התעצם כשאותו מאמן שפתח עם קישור פיזי ומלא כוח, סיים את המשחק כשהוא נשען על שחקנים טכניים, יצירתיים, כאלה שאמורים להניע משחק ולא לכבות שריפות. המעבר הזה, שלא נבנה אלא נכפה תוך כדי לחץ, שיקף היטב את היעדר התוכנית. הכדורגל של ריאל הפך לתגובה ולא ליוזמה. כל שינוי נולד מתוך מצוקה ולא מתוך רעיון.

מסטנטואונו בפנים, ארדה בחוץ

אחד הסיפורים הבולטים בתקופה הזו הוא היחס לשחקני הרוטציה. יש מי שמקבל קרדיט מתמשך בלי לספק תמורה, ויש מי שמוחלף שוב ושוב בלי מחאה, אולי כי כבר התרגל. ארדה גולר, למשל, כבר לא נראה מופתע כשהוא יוצא. הוא אפילו לא כועס. זו אולי הנקודה המדאיגה ביותר.

במקביל, שחקנים אחרים כמו פרנקו מסטנטואונו זוכים לדקות ולפתיחות שמקורן, כך לוחשים במסדרונות, גבוה הרבה יותר מהמגרש עצמו. הבעיה היא שעל הדשא זה פשוט לא עובד. חוסר תרומה, חוסר השפעה, וחוסר בהירות מוחלט לגבי התפקיד.

פפ צ'אבריה ופרנקו מסטנטואונו (IMAGO)

עומס התקפי בלי מחשבה

ברגעי הלחץ, הפתרון הקבוע היה להעמיס שחקני התקפה. חמישה חלוצים, שחקני כנף בכל פינה, וכמעט אף אחד שמסוגל לנהל קצב או לסדר עמדות. במרכז המגרש נותר שחקן אחד שניסה להכניס היגיון, אך הוא נותר לבד בתוך כאוס. גם הניצחון על ראיו, שהגיע בסופו של דבר, הרגיש יותר כמו הישרדות מאשר כמו הכרעה. הקבוצה נגררה, לא הובילה.

התירוץ, והקהל שלא קנה אותו

בסיום המשחק הגיע גם ההסבר: עומס משחקים, מעט אימונים, חוסר זמן לעבוד. זהו תירוץ מוכר, ולעיתים גם לגיטימי, אך הפעם הוא נבלע בתוך שריקות בוז וקריאות מהיציעים. הקהל, כך נדמה, כבר לא מחפש שלמות, אלא כיוון. משהו להיאחז בו.

המאמן מצידו בחר להדגיש הישגים מהעבר, תארים, ניסיון, שמות. אלא שהכדורגל הנוכחי לא נראה כמו קבוצה של אלופים, אלא כמו אוסף של שחקנים מוכשרים שמחכים שמישהו יגיד להם מה לעשות.

אלברו ארבלואה (IMAGO)

הפער בין השער לשפיץ

ובתוך כל הבלגן הזה, יש שני שחקנים שממשיכים להיראות שייכים לרמה אחרת. בצד אחד של המגרש, השוער טיבו קורטואה, שסופג הרבה, אך גם מציל בלי סוף. בצד השני, קיליאן אמבפה, שמספק שערים גם כשהקבוצה בקושי מגיעה למצבים.

הנתונים שלהם מרשימים, אפילו יוצאי דופן, אך הם גם מספרים סיפור לא מחמיא: אם שוער נמצא בצמרת טבלת ההצלות, זה לרוב אומר שההגנה שלו מתקשה. ואם חלוץ הוא כמעט המקור הבלעדי לאיומים, זה מעיד על בעיה רחבה יותר ביצירת מצבים.

אמבפה וקורטואה (IMAGO)

במועדון עצמו כבר לא מסתירים את התחושה: יש שני שחקנים שנחשבים כיום באמת עילית עולמית בעמדות שלהם, וכל השאר נעים על סקאלה רחבה של חוסר יציבות. גם כוכבים גדולים, כאלה ששינו משחקים בעבר, מתקשים לשמור על רצף ועל השפעה קבועה. זה לא אומר שאין איכות, אלא שאין מערכת שמאפשרת לה לפרוח. כדורגל, בסופו של דבר, הוא לא אוסף רגעים, אלא מבנה.

קבוצה שמחפשת את עצמה

הפער בין מה שריאל מדריד רוצה להיות לבין מה שהיא נראית כרגע הולך ומתרחב. יש ניצחונות, יש שערים, יש שמות גדולים, אבל אין שיטה ברורה, אין חלוקת תפקידים יציבה, ואין תחושה של תהליך.

אולי עוד מוקדם לחרוץ גורלות, אבל אחרי כמה שבועות בלבד, התחושה תחת אלברו ארבלואה היא של החמצה. לא בגלל תוצאה כזו או אחרת, אלא בגלל כדורגל שנראה אבוד בתוך עצמו, מועדון שמחפש סדר, וקבוצה שמרגישה שהיא משחקת בלי כיוון ברור.