ביום שבו מדינת ישראל עוצרת מלכת כדי לזכור את בניה ובנותיה, מתחדדים גם הסיפורים שמאחורי השמות. סיפורו של החייל אורי ג'רבי ז"ל, צלף בגבעתי שנפל במלחמת "חרבות ברזל", הוא כזה שמחבר בין שני עולמות: הצבא וענפי הספורט, שלשניהם ידע אורי ז"ל להביא את יכולת ההתמדה, היכולת לא לוותר ובעיקר להביא את הערכים שליוו אותו במגרשים, גם לתקופתו על מדים.
ג'רבי, בן בכור לנעמי וחגי ואח גדול ליובל (שמשרתת כיום כמשקית ת"ש ביחידה בה שירת בצבא), נולד בעיר פ"ת, כשבהמשך המשפחה עברה להרצליה. כבר מגיל קטן, הוא התחבר לטניס: מגיל 8 ועד גיל 16.5. אורי היה ילד חברותי כבר מגיל קטן, כזה שבגינת המשחקים היו סביבו לא מעט ילדים וכזה ששמח להעניק תשומת לב לכל אחד ואחד.
כה גדולה הייתה רמת הרגישות שלו, שכבר בגיל צעיר, כשהיה בן 8 בעת שהות בבריכה השכונתית, הוא פגש בילד עם צרכים מיוחדים, שהתיז מים. בעוד שאר הילדים יצאו מהבריכה, אורי נשאר, לקח כדור והתחיל לשחק עם הילד. בהמשך, גם שאר הילדים חזרו לבריכה.
ההחלטה האמיצה שהפתיעה את המשפחה
בגיל 16.5, הגיעה ההחלטה שהפתיעה את כל המשפחה: פרישה מטניס לטובת אימונים לצבא. הוריו היו בשוק שפרש לאחר שנים של השקעה בלתי מתפשרת בענף, אך אורי היה נחוש: הוא החל להשתתף בפרויקט "חמש אצבעות", פרויקט שדוגל בהקניית ערכים של מנהיגות שקטה והכנה מנטלית ופיזית לשירות הצבאי. גם הוא הבין שלקראת שירותו הוא צריך להוסיף לעצמו ערכים נוספים מלבד הכושר הגופני שכ"כ אפיין אותו.
אורי ג'רבי ז"ל משחק טניס (פרטי)מי שמכיר את ענף הטניס, יודע שאחד האתגרים הגדולים בענף הוא הנושא המנטלי: בניגוד לספורט קבוצתי שבו כשלא הולך אתה יכול לשוחח עם חבריך לקבוצה ולשאת אחריות משותפת, בטניס אתה לבד. אתה צריך לנצח את עצמך קודם כל ולאורי, היה את קור הרוח הזה.
תתפלאו או שלא, המודל לחיקוי של אורי ז"ל, דווקא לא היה רפאל נדאל, רוג'ר פדרר או נובאק דיוקוביץ', אלא מילוש ראוניץ': הקנדי-מונטנגרי, שסומן כהבטחה גדולה אבל לא הצליח לחלוטין לממש את הציפיות הגדולות. "אורי התאכזב שהוא לא הגיע להישגים שצופו ממנו", מספרת אימו נעמי.
הקשר למכבי ת”א והמוטיבציה מג’ורדן ולברון
האהבה לספורט לא התבטאה רק בטניס, שכן גם ענף הכדורסל היה מעורב בחייו וגם האהבה לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. אמנם בשל השירות הצבאי הוא לא יכול היה להגיע לעתים קרובות, אך זכור מכל היה המשחק האחרון נגד וירטוס בולוניה. במשפחתו מספרים שהסרטון האחרון שצילם בבסיס לפני מותו היה סרטון בו הוא משחק באחד על אחד מול חברו לשירות. מעבר לכך, עד היום בחדרו שבבית המשפחה מוצב סל קטן, שאילולא זריקה לכיוונו אורי לא היה נרדם.
אבל הקשר לספורט לא התבטא רק בענפים השונים, אלא גם בגיבורים השונים: מלבד הסל הקטן שמוצב בחדרו נמצאת גם תמונה של מייקל ג'ורדן, מגדולי הכדורסלנים, עם הכיתוב: "נכשלתי שוב ושוב וזה מה שגרם לי להצליח". גם לברון ג'יימס היה מספורטאיו האהובים ובכלל, אצל אורי לא רק הניצחון היה מה שחשוב, אלא גם הדרך. "השבוע שמעתי את דני אבדיה מתראיין אחרי העלייה לפלייאוף והוא דיבר על המושג extra workout. זה היה מושג שאורי השתמש בו".
ה-18.1.24, הוא היום הכואב שיהיה חקוק מעתה ועד עולם במשפחת ג'רבי. 11 שבועות לפני שהיה אמור להשתחרר מהצבא, אורי, שהיה צלף בסיירת גבעתי, נשלח למשימה במסגרת מבצע שלא כל פרטיו הותרו לפרסום, אך מטרתו הייתה השבת חללים חטופים מבית קברות מוסלמי בחאן יונס. אורי וחברו אוריה גושן ז"ל התנדבו למשימה והיו צריכים לאבטח את סיירת מטכ"ל שהיו צריכים לחפש ממצאים בבית העלמין.
החדר של אורי ג'רבי ז"ל (פרטי)חמישה מחבלים לבושים במדי צה"ל יצאו מפיר שהוסתר וירו טיל RPG. אוריה גושן ז"ל נהרג במקום ואורי, מהדף הטיל, קיבל מכה בראש ופונה במהירות באמצעות מסוק לבית החולים סורוקה. קשה באמת להבין רגשית דאגה של אמא לבנה, אך באופן שמפלח את הלב, נעמי, אימו, הרגישה שמשהו קורה עוד קודם לכן.
“רק כשגדלתי הבנתי כמה הטניס עשה אותי למי שאני”
"האמת שעוד בשעות שלפני ההודעה לא יכולתי לנשום וכאילו חיכיתי עם הטלפון ביד להודעה", היא מספרת. כשהגיעה המשפחה לסורוקה אורי היה בניתוח. שם החיבה שלו היה גור, אבל התחושה הייתה שהאריה יתאושש, שישרוד. אורי היה חבוש בראשו, אך שאר הגוף השרירי שלו שלם. לאחר מכן, חלה התדרדרות שהובילה למעין מוות מוחי ואז אירע הסוף הכואב.
מספרים שכמה שעות לפני שנהרג אמר לחבריו: "הטניס נתן לי דבר מדהים ולמען האמת אף פעם לא הבנתי למה ההורים שלי השקיעו בי כ"כ הרבה כי לא הייתי פדרר או נדאל. אבל רק כשגדלתי הבנתי כמה הטניס בנה אותי ועשה אותי למי שאני".
אומרים שבעת מוות מוחי, השמיעה נשארת. כמחווה אחרונה, שיריו של עומר אדם ואושר כהן, אותם כ"כ אהב, התנגנו בחדר בית החולים, רגע לפני. כדי שנבין כמה מדינת ישראל איבדה את אחד מטובי בניה, מספיק לגלות את הצוואה בע"פ שהשאיר עם גיוסו לצה"ל. שאם יקרה לו משהו, הוא רוצה שאיבריו יתרמו.
באופן כה מדהים, את הכליה שלו, קיבלה ילדה בת 6, שביחד עם אימה, חובבות טניס מושבעות. גם הכבד, שהחזיק אותו כ"כ הרבה שנים, נתרם לתינוק בן חמישה חודשיים ובכך הילד הצעיר מהרצליה, שהיה רק בן 20 בנופלו ושמר על מדינת ישראל, הציל חיים של שניים נוספים.
אורי ג'רבי ז"ל (משמאל) במשחק של מכבי תל אביב (פרטי)אלא שאם רוצים לדעת באמת מי היה אורי, מספיק להציץ בהודעה שקיבלו במשפחתו, כשעתיים אחרי הלוויתו: "שיחקתי עם אורי במועדון הטניס ב-2018. הגעתי בעקבות חרם חברתי ועזבתי את העיר בה גרתי. עברנו להרצליה והייתי עם אורי בקבוצה למרות שלא הייתי ברמה שלהם. אורי עזר לי, קירב אותי והציל לי את החיים. אחרי כמה שבועות הרגשתי מספיק חזק כדי להירשם לבית הספר. עצוב לי נורא שלא אמרתי לו תודה שהוא הציל לי את החיים".
ההנצחות המרגשות
לא מפתיע שפרויקט ההנצחה של ג'רבי ז"ל נוגע לספורט. אפילו העסק המשפחתי שהיה נסגר, כשאביו חגי החליט כשליחות לעשות את מה שבנו כ"כ האמין בו: לדאוג לספורטאים צעירים. כיום, חגי מנהל אולם ספורט בהרצליה כדי לדאוג למתקנים נוחים והעשייה הזאת, היא זו שמצליחה במעט להתמודד עם הכאב.
מרכז הטניס להרצליה, העיר בה מתגוררת המשפחה, נקרא על שמו החל מחודש ספטמבר 2024, שמונה חודשים אחרי מותו, כאשר גם טורניר טניס, ששלב חצי הגמר התקיים ממש בימים האחרונים, נערך השנה זו השנה השלישית. מדובר בטורניר פרטי שאחד האנשים עושה לזכר אביו ושילדיו שהכירו את אורי שמעו על מותו, ביקשו שיהיה לזכרו. מדובר בטורניר עם לא פחות מ-90 שחקנים ופרסים.
גם קבוצת בני הרצליה בכדורסל, הנציחה את זכרו בטקס במשחק מול מכבי ת"א שנערך בעיר, כאשר עמותה נוספת שמסייעת למשפחה היא עמותת "אחים לסמל", כשבפסח האחרון גם משפחתו של אורי הגיעה לאירוע המיוחד שקיימו והוביל לתרומות של מעל מיליון שקלים. "הם פשוט חבר'ה מדהימים. הם באים אלינו לאזכרות ובכלל, כל דבר שאני כותבת ופונה אליהם, הם באים ורוצים לעשות מיד", אומרת אימו.
בתאריך יום ההולדת האחרון שלו, שחל בחודש מרץ, תכננו במשפחה מרוץ לשחזור הריצה האחרונה שלו, חמישה קילומטרים ב-20 דקות. אך למלחמה היו תוכניות משלה ולבינתיים האירוע ידחה.
"אני תמיד אומרת שלהנציח את אורי בספורט זה הכי מתבקש ומתאים. מצד שני, קשה להאמין שכולם משחקים טניס ורצים על המגרש והוא לא חלק מזה", מספרת אימו נעמי בכאב. "הייתי רוצה שייקחו מאורי את הרוח הספורטיבית. נפרדנו אבל לא נפרדנו. אנחנו משתדלים להנציח אותו כמה שאפשר. אין יום שאנחנו לא מזכירים אותו".
אורי ג'רבי, 2003-2024, גיבור ישראל. הי"ד