בתחילת החודש המדינה החליטה כי רס"ן אסף דגן ז"ל, נווט קרב ששם קץ לחייו, יוכר כחלל צה"ל. זה קרה לאחר מאבק ממושך מצד משפחתו מול משרד הביטחון, שתחילה סירב לכך, אבל אופי השירות הצבאי ומה שחווה במלחמה זה מה שהוביל להידרדרות במצבו הנפשי בשנים האחרונות - וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נרכין ראש גם לזכרו.
אסף ז"ל היה קצין בצנחנים ואיש מילואים, ובהמשך גם נווט קרב. הוא שירת את מדינת ישראל שנים ארוכות במסירות ובמקצועיות, וסבל מפוסט טראומה. הוא שם קץ לחייו ב-23 באוקטובר 2024, בערב שמחת תורה. זמן קצר לאחר מכן, פתחה המשפחה במאבק ציבורי ומשפטי, על מנת שמשרד הביטחון יכיר בו כחלל ויאפשר קבורה בהלוויה צבאית. בתחילה המדינה סירבה, אבל בג"ץ התערב והורה לה לקיים הלוויה צבאית מלאה בחלקה אזרחית לנפגעי פעולות איבה בחיפה, ובימים האחרונים הוא הוכר גם כחלל צה"ל לאחר שנמצא קשר סיבתי בין סיבת המוות לשירותו הצבאי.
ענבל, אחותו, סיפרה כי "אסף עשה הרבה דברים בצה"ל. הוא היה קצין מצטיין בצנחנים שלחם במלחמת לבנון השנייה, ובגיל 21 יצא לקורס טיס וסיים אותו כנווט קרב מצטיין ששובץ בבסיס רמת דוד של חיל האוויר. הוא שירת כ-20 שנה במערכת הצבאית. עד שנת 2022, כשנתיים לפני מותו, הוא עדיין טס בטייסת. בשנתיים האחרונות עבר לבור חיל האוויר בקריה ושירת ביחידות מסווגות נוספות. הוא עשה שירות צבאי משמעותי מגיל 18 עד יום מותו בגיל 38, כך שלא היינו מוכנים לוותר על כך".
השלט של אסף דגן ז"ל באצטדיון סמי עופר (צילום: באדיבות המשפחה)"מכבי חיפה התייחסה לאסף כחלל. קיבלנו חיבוק מדהים"
לאורך כל התקופה הזו, ענבל טוענת כי "את ההכרה קיבלנו מקבוצת הכדורגל שאהב. דווקא מכבי חיפה התייחסה לאסף כחלל שנפל בעת מילוי תפקידו ואמרה לו תודה על השירות האמיץ שלו, משהו שחיזק אותנו לכל אורך הדרך במאבק שלנו. באולם ההנצחה של הקבוצה לנופליה באצטדיון סמי עופר, שהוקם בעקבות מלחמת חרבות ברזל, הופיע גם השם שלו והזמינו אותנו למשחק דרבי כדי לחוות את הכדורגל מהעיניים שלו. קיבלנו יחס חם".
אסף ז"ל היה מנוי של הקבוצה והיא הזכירה אותו בכל הזדמנות, על אף ששמו לא היה בין הנופלים בהודעות הצבא בגלל נסיבות מותו. "זה עשה לנו טוב על הלב, זה ריגש אותנו מאוד כשזכרו אותו", ציינה ענבל. "זה עוד חיבוק שקיבלנו בזמנים לא קלים, עוד זיכרון ועוד תחושה שהוא היה חלק ממשהו גדול. כמשפחה שכולה שהרגישה 'לא שייכת', היה לנו כאב קשה מנשוא, ולכן כל חיבוק כזה היה מדהים. אסף נולד וגדל בחיפה בשכונת כרמליה, ומגיל צעיר היה מנוי למכבי חיפה. הוא רצה להיות כדורגלן והייתה לו אהבה גדולה לקבוצה, אז הייתה בזה סוג של נחמה ששם זכרו אותו".
שחקני מכבי חיפה עם שלט לזכרו של אסף דגן ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)אסף ז"ל עסק גם בספורט, והוא אהב לעזור לאחרים ולעזור לחלשים, בין היתר גם דרך הספורט. לצד השירות הקרבי בטייסת, הוא התנדב בעמותת אקים ואפילו ארגן אוטובוס כדי שבעלי מוגבלויות יוכלו להגיע לצפות בטקס סיום קורס הטיס שלו, הוא התנדב במיזם פלורנטין בסיר שמחבר בין בני הדור הצעיר והגיל השלישי באמצעות בישול, ובנוסף הוא התנדב בעמותת קשר עין ובמסגרת זו ליווה את הרץ העיוור אבי סולומון בניסיון להגיע איתו למשחקים הפראלימפיים בריו 2016.
"הכרנו ב-2015, כבר מהיום הראשון זה הרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים", סיפר אבי סולומון. "חשבתי שהוא יהיה רק המלווה בריצה שלי, אבל זה התפתח להרבה מעבר לכך. היה לנו קשר אישי מדהים, היינו ממש כמו שני אחים, עם הרבה דאגה ואהבה הדדית. אסף דאג לכל דבר, הוא עשה כל כך הרבה דברים עבורי, כך שהייתי בהלם מהם".
הקשר ביניהם היה מיוחד. "כאחד שהוא רץ עיוור, אני צריך לתת אמון באדם שאני רץ איתו. היו לנו הרבה רגעים טובים ומצחיקים. רצנו ביחד בכל מקום כמעט בארץ ויצאנו גם לחו"ל. הייתה לנו שאיפה להגיע לריו 2016, אבל זה לא הצליח כי נפצעתי. לאורך הדרך, אסף עשה קמפיין גיוס מימון המונים שבזכותו יצאתי למחנה אימונים, הוא דאג למשפחה שלי מבחינה כלכלית והוא ראה את הילדים שלי כאילו הם הילדים שלו".
אסף דגן ז"ל בחוף הים (צילום: באדיבות המשפחה)סולומון סיפר כי "בסביבות 2016 כבר היינו מנהלים שיחות מאוד עמוקות ולפעמים הוא היה שותק, אבל בגלל שאני לא רואה - אני רגיל להרגיש את האנרגיה של מי שעומד מולי. הרבה פעמים הרגשתי דברים שהוא לא רצה לספר עליהם, כשהייתי מעלה נושאים מסוימים הוא היה בהלם ואומר לי 'איך אתה יודע? למה אתה שואל אותי דווקא מבין כולם על זה?'. הוא היה מספר לי דברים שהוא חווה בעצמו, בין היתר חוויות בצבא, דברים שהוא לא שיתף אף אחד אחר, אבל לרוב הוא החליט לשתוק והבנתי שמתרחש אצלו משהו עמוק בפנים".
ככל שהזמן עבר, אבי הרגיש שאסף דגן ז"ל הולך ומתרחק מאנשים. משהו בעבע בו. "לפעמים הייתי מגלה שהוא בוכה בשקט, כשאמרתי לו 'מה קורה? למה אתה בוכה?' הוא היה אומר לי 'ממך אי אפשר להסתיר שום דבר'. ב-2018 או ב-2019 היינו נפגשים מידי פעם, אבל הוא כבר לא ליווה אותי בריצות. יום אחד נפגשנו ביפו על חוף הים, הוא התחיל לספר דברים ושוב שתק. שם הבנתי שיש דברים שהוא רוצה לספר והוא לא יודע איך. אחרי זה התנתקנו לחלוטין. כשהוא שמע שנסעתי למרתון לונדון, הוא שלח לי הודעה שהוא רוצה להיפגש איתי. שלחתי לו הודעה שאני בארץ אבל הוא לא חזר אליי. הנחתי שהוא רוצה את השקט שלו, אבל אז גם הבנתי שיש שם משהו שהוא אולי אפילו קצת מסוכן".
אסף דגן ז"ל לצד אבי סולומון (צילום: באדיבות המשפחה)ההידרדרות הנפשית - והמאבק במשרד הביטחון
לדבריה של אחותו ענבל, "כשאסף השתחרר משירות מלא ב-2020 אנחנו במשפחה התחלנו לראות ניצנים של שינוי במצבי הרוח שלו והידרדרות איטית בתפקודו. היו סימנים ראשונים שמשהו לא בסדר. הוא היה גאון, עם תואר שני במדעי המחשב ומתמטיקה, ובהצטיינות. באותם ימים כל חברות ההייטק חיזרו אחריו והוא התקבל לעשות דוקטורט במדעי המוח במכון ויצמן, אבל הוא לא הלך לזה בסופו של דבר וגם לא ניגש לראיונות העבודה, וזה היה מאוד מוזר כי הוא היה טיפוס מאוד הישגי ואחד שתמיד הלך בעקבות החלומות שלו. הוא היה במצוקה".
ענבל סיפרה כי "במשך ארבע שנים אמא שלי התריעה לכל גורם אפשרי שאנחנו רואים תסמינים והידרדרות במצבו הנפשי. היא פנתה לכל גורם, מהמפקדים הישירים שלו, ועד לגורמים הכי בכירים בחיל האוויר ובמשרד הביטחון. לא ידענו מה קורה כי הוא היה בתפקיד מסווג. אסף לקח את הסודות איתו לקבר”.
לימים, אבי סולומון התייצב לוועדה של משרד הביטחון ודרש ממנה להכיר באסף כחלל צה"ל. הוא היה היחיד שעשה זאת כאשר עמד לצידה של המשפחה, ושם הוא סיפר כיצד הרגיש שהפרטנר שלו לריצות סובל מפוסט טראומה. "חל שינוי אצלו", הדגיש הרץ העיוור. "אסף הרגיש לא מוערך או לא רצוי לפעמים. אמרתי לעצמי שאם לא יכירו בו כחלל צה"ל, אבוא להעיד בשבילו ואפוצץ את כל הסיפור של נפגעי הלם קרב. יש גל שקט של חיילי צה"ל ששמים קץ לחייהם, הדבר הבסיסי זה לתת לאותו החייל, שנתן מעל 20 שנה מחייו לטובת המדינה, הכרה כחלל צה"ל. אמא שלו והאחיות נלחמו על זה ובצדק".
הצעיף של אסף דגן ז"ל. מכבי חיפה התייחסה אליו כחלל צה"ל מהרגע הראשון (צילום: באדיבות המשפחה)במשפחתו של אסף סיפרו כי "אבי סולומון היה אחד מהגורמים שהשפיעו על המדינה והובילו לכך שאסף ז"ל יוכר כחלל צה"ל. אסף תמיד עשה למען אחרים ולא למענו, לכן הוא הלך לעולמו בדרך הזאת. אסור שישכחו את אסף. בעיני הרבה אנשים במדינה - מי שמתאבד הוא מוקצה, אבל הוא תרם המון למדינה בדרכו שלו ולכן לקחנו על עצמנו את השליחות הזאת, לדבר עליו ולהזכיר אותו ביום הזיכרון. אסף היה גאון, טייס, איש מוצלח ומצטיין בכל דבר בו הוא עסק. הייתה לו נשמה אדירה, לב ענק, והוא עזר להרבה אנשים - חוץ מעצמו".
בתחילה, במערכת הביטחון סירבו להכיר בו כחלל צה"ל. אומנם מי שמשרת בסדיר או בקבע והלך לעולמו תמיד יוכר כחלל צה"ל, גם אם הוא היה בחופשה, אבל מילואימניק הוא למעשה חייל רק בזמן היותו בפעילות בצו 8. בגלל שבמקרה הזה דגן ז"ל שם קץ לחייו מחוץ לגבולות הבסיס בו שירת, הוא לא הוכר כחלל צה"ל. אלא שהמשפחה טענה כי לא הייתה לו קריירה אזרחית ומקור הפרנסה היחיד שלו היה הצבא גם בהיותו מילואימניק, כלומר הוא המשיך להגיע לטייסת וטס כל הזמן במסגרת שירות המילואים, והוא סבל מטראומות קשות שחווה בשירותו הצבאי - אירועים שפצעו את נפשו עד שלא יכל עוד.
ענבל הוסיפה כי "כשאסף מוצא את מותו, הוא בעצם עוד לא השתחרר ממילואים ומהצבא, אלא היה בין משמרות במילואים. לכן, לצערנו, כשעולה הנושא של הקבורה, אמא שלי בלי להתבלבל בכלל דורשת טקס צבאי. ברור לה שאסף צריך להגיע לקבר ישראל בהלוויה צבאית ולהיות חלל צה"ל. בגלל שהשירות שלו היה כל כך ייחודי, זה היה משהו שהוא פשוט מובן מאליו. לכן יצאנו למאבק כדי שיקבל את ההכרה הזאת. כשהוא קיבל את ההכרה, ידענו שזו הייתה החלטה צודקת. זעקנו את זעקת הנופלים והמשפחות השכולות האחרות, שמתביישים ביקיריהם ששמו קץ לחייהם בגלל העול הנפשי, אבל מגיעה להם ההכרה הזאת".
היא המשיכה ואמרה כי "מי שמתאבד הוא אפילו לא מוזכר בהודעות ה'הותר לפרסום', כי לא מפרסמים שמות של חיילים שהתאבדו, אבל אנחנו פרסמנו את זה כי היינו במאבק על הקבורה הצבאית וההכרה, כך שלא היה לנו שום אלמנט של בושה. להפך, אנחנו יודעים היום שאסף היה גיבור ישראל. נסיבות מותו הובילו אותנו למסקנה שהוא מת כגיבור, ויש בנו גאווה מאוד גדולה בו ובפועלו. זו האמת שלנו, מהבטן ומהלב".
משפחתו של אסף דגן ז"ל עם צעיף שלו של מכבי חיפה (צילום: באדיבות המשפחה)"הלומי קרב לא מסוגלים לבוא ולבקש עזרה"
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא יום קשה לכל בית במדינת ישראל, במיוחד למי שאיבדו את יקיריהם בעת ששירתו את המדינה. "אני מכירה אחים שכולים ממקרי אובדנות אחרים שאומרים לי 'אנחנו לא מרגישים קשר ליום הזיכרון כי כולם מתו בקרב ואחי התאבד', אבל אני אומרת להם - 'הוא היה ביחידה קרבית, הוא נלחם, הוא חווה דברים קשים וזה השפיע עליו, אז אין במה להתבייש בזה'. זו האמת וזה מחלחל גם לתודעה הציבורית", כך טענה ענבל. "עצם זה שביום הזה אני יכולה לומר שאחי הוא חלל צה"ל ולהרגיש שייכת למשפחת השכול ביום הזה, יש בזה מן הנחמה והצדק. זה החיבור ותחושת השייכות שחיכינו להם במשך הרבה זמן".
ולענבל יש גם מסר, ביום הקשה הזה. "מי שמקיפים את המשרתים ואלו שחזרו משירות מילואים הביתה צריכים להיות ערניים ולעזור להם, לראות אותם, לא להתעלם, להעלות את המודעות לבעיות הנפשיות ולפנות למי שצריך כדי שיקבלו עזרה. זה קשה, אני לא אומרת שלא, אבל ההבנה צריכה להיות שאי אפשר לסמוך על זה שתמיד האדם שסובל ממצוקה נפשית יבוא לבקש עזרה. הלומי קרב קשים הם אותם אלו שלא מסוגלים לבוא ולבקש עזרה, בין אם זה כי הם לא יכולים לדבר על מה שהם עשו משום שזה עניין סודי, ובין אם זה כי הם מרגישים תחושת בושה. עובדתית, הרבה פוסט טראומטיים לא מבקשים עזרה, אבל אנחנו חייבים לעזור להם - כחברה, כמשפחה, כמערכת צבאית, כמדינה".