"בכיתי מאוד. לא מפני שזכרתי שהיה לי רע אלא כי נזכרתי שאין לי לאן ללכת ושנשארתי לבד. שאני צריך מעכשיו לחיות לבד, לחיות את חיי מחדש. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בחיי הבוגרים", מתוך ספרו של אריה (לאון) מילרד, הקפיצה הגורלית.
השנה 1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. צעיר יהודי העונה לשם אריה (לאון) מילרד התעורר לעוד בוקר בפולין הקרירה, שהיה אמור להיות כמו כל יום רגיל עבור תלמיד תיכון טיפוסי.
באותו הבוקר, כאשר אריה, אז תלמיד כיתה י' בן 17, עשה את דרכו לבית ספר התיכון 'לציאום המלך יגלו (Yagello)', הוא לא שיער שזה יכול להיות יומו האחרון בין החיים.
אך לפני שנתעמק באותו יום ארור, נחזור טיפה אחורה. אריה נולד ב-1920 לזוג פולנים יהודים - אהרון וגניה מילרד, בדרוהוביץ' שבפולין (כיום העיר נמצאת באוקראינה). אריה היה בן יחיד וגדל כמו כל ילד טיפוסי בפולין של אותן השנים.
בחזרה ל-1937. "היינו בשבוע הכנה לצבא (הופייץ) ואני, יחד עם חבריי לכיתה, ישבנו מחוץ לכיתות, היתה בדיוק הפסקה", נזכר אריה באירוע שחל לפני 74 שנה. "הכיתה היתה מעורבבת בין יהודים לנוצרים ולא היתה הפרדה. הכל התחיל כאשר במהלך ההפסקה ניגש אליי אחד הפולנים, בזמן שישבתי עם חבריי וצעק: אתה! הוא הצביע לעברי, קום מיד! אמר לי בן כיתתי הפולני, מירוסלב קוברין".
 |
| אריה מילרד בילדותו |
|
| |
"לא הבנתי מדוע הוא תוקף אותי ומשפיל אותי מול כל חבריי", ציין אריה בעצב. באותה שנה, (שנה לפני ליל הבדולח) הרגישו יהודי דרוהוביץ' בצורה חזקה את שלטונו של אדולף היטלר, שעלה ארבע שנים קודם לכן לשלטון.
"אני ואתה נתאגרף עכשיו, אמר לי קוברין. הייתי המום, הרי אנחנו נמצאים במסגרת לימודית ולא הגיוני שנילחם עכשיו. מה גם שמעולם לא התאגרפתי. צריך להודות, לא הייתי מהגדולים או החזקים שבכיתתי, לעומת קוברין. ניסיתי להתחמק ולהגיד לו שלא כדאי, אך הוא, שכנראה רצה להראות לחבריו הפולנים איך הוא משפיל יהודי, לא ויתר", הוסיף אריה.
"יהודי, אמר קוברין. אם אתה לא נלחם איתי בזה הרגע, לא תחיה. איך שאני רואה את זה יש לך שתי ברירות: למות בקרב, או למות מחוץ לקרב, הוא אמר לי וצחק. כמובן שלא היתה לי ברירה ונעניתי לאתגר".
"לא רציתי שיחשוב שאני מפחד, אז קמתי ונעמדתי בזירה המאולתרת. בתוך שניות ספורות הקיף אותי ואת קוברין מעגל אנושי. גם אם חשבתי על בריחה, לא היה סיכוי אל מול הפולנים צמאי הדם שהקיפו אותנו".
 |
| אריה (משמאל) עם אביו אהרון, אימו גניה והסבא מוניש |
|
| |
קרב האיגרוף ומכת הוו השמאלית
"קוברין החל להשוויץ, לרקוד ברחבה ולצעוק שהוא הולך להפיל את היהודי בתוך שניות ספורות. אני לעומתו, עמדתי במקום ובקושי העזתי לנשום. קוברין המשיך, השתולל, רקד וצעק. אחרי מספר דקות שהשוויץ, הוא ניגש לעברי. אמרתי לעצמי שהגיע הרגע ושאני חייב לעשות משהו, אך פחדתי".
"בסביבות 20 שניות עברו מאז שהחל הקרב, וקוברין היה על הרצפה, כמעט מעולף. באותם הרגעים, לא הבנתי איך זה קרה, הייתי המום. בלק אאוט אתם הצעירים קוראים לזה היום".
 |
| תמונת מחזור מבית הספר של אריה (בתמונות הקטנות, השלישי בטור הימני) |
|
| |
"אני זוכר במעורפל את האירוע, אך יודע את הפרטים בזכות חבריי היהודים, שצפו בקטטה. הם סיפרו שכאשר קוברין ניגש אליי, הנפתי את ידי השמאלית ובמכת וו פגעתי בו בחוזקה בלסת, הוא נפל במקום. מה שאני זוכר שלאחר שהוא נפל מצאתי פירצה בין האנשים וברחתי כל עוד נפשי בי".
בוודאי רבים מכם שאלו את עצמם איפה היו המורים או האנשים האחראיים באותו הרגע. "הם חזו בקרב, ולא עשו כלום", ציין אריה והוסיף: "אני זוכר שלא הספקתי להגיע רחוק וכמה מהמורים שהיו שם, תפסו אותי והכניסו אותי לאוהל. הם לא רצו לפגוע בי וטענו שליתר ביטחון כדאי שאשאר פה ושלא אתקרב לשאר הילדים הפולנים, במיוחד לא לקוברין שכבר התאושש מהמכה שלי".
"נשארתי באוהל לבד. שכבתי שם מספר שעות שבהן חשבתי מה היה קורה אילו לא הייתי פוגע בפניו של קוברין ומהמם אותו. האם היו הורגים אותי? האם מישהו היה מתרגש מכך? בפולין של אותה תקופה, התשובה היא כנראה לא. הבנתי, שבזכות היד השמאלית שלי, אני נושם, אני בין החיים. אפשרתי לעצמי לחייך למספר רגעים, אך מהר מאוד חזרתי למוטב".
 |
| אריה מילרד במחנה עבודה (בשורה העליונה, השלישי משמאל) |
|
| |
את המקרה הנוראי הזה שרד אריה, כמו גם את השואה כולה. אריה העביר את שש השנים הקשות בחייו במחנות עבודה וכפייה - פלאשוב, מאוטהאוזן וגוזן, בהם איבד את אביו שהיה עימו בחלק מן המחנות. גם את אימו ושאר משפחתו איבד אריה.
הפגישה המחודשת עם קורבין לאחר 40 שנה
כמו יהודים אבודים רבים, גם אריה חיפש לאן ללכת עם סיום המלחמה. אוניית המעפילים, "חנה סנש", הביאה אותו לחופיה של ארץ ישראל, שם הכיר את אשתו (עד לימים אלו ממש), איזבלה, ששרדה אף היא את השואה ללא אף אחד מבני משפחתה.
 |
| נשים בעבודות כפייה בפלאשוב, בו היה גם אריה |
|
| |
בשנות ה-80', כאשר אריה ואיזבלה מילרד נסעו לחופשה בלונדון, חיכתה להם הפתעה. "חיכינו לטיסה חזרה מאנגליה לישראל. אשתי שאלה אותי באיזה שער אנחנו צריכים לחכות, ועניתי מיד, 63. פתאום, מישהו מאחוריי התפרץ לשיחה ואמר: סליחה אדוני, אך אני חושב שאתם צריכים להגיע לשער 36. לא ייחסתי לכך יותר מדי חשיבות. מצאנו את השער והתיישבנו במטוס בדרכנו חזרה לארץ".
"במהלך הטיסה, הבחור אשר תיקן אותי ניגש אליי ואמר כי הוא שמע שאנחנו מדברים פולנית. הוא טען שהוא פולני שנשוי לאנגליה, ובעקבות זאת לא יצא לו לדבר בשפת אימו שנים רבות. הוא אמר, שכאשר הוא שמע שאנחנו מדברים בפולנית, הוא התרגש ולא יכל שלא להשחיל מילה".
 |
| עבודות כפייה במאוטהוזן |
|
| |
"התחלנו לשוחח ושאלתי אותו מהיכן הוא בפולין. דרוהוביץ' הוא ענה. דרוהוביץ'? גם אני משם, אמרתי בקול חנוק מהתרגשות. מה שמך? שאלתי. מירוסלב קוברין, ענה לי הפולני. הייתכן? הרי היה איתי בכיתה מירוסלב קוברין תהיתי. ואיך קוראים לך? הוא שאל. אריה, אריה מילרד".
 |
| אריה (מימין) לאחר שניצל מגוזן |
|
| |
"קוברין הסתכל עליי המום, דמעה נפלה מעינו. הוא חיבק אותי ולחש משהו בקול חנוק שלא הצלחתי להבין. הוא החל לנשק אותי ושאל האם אני זוכר את אותו הקרב. כן, עניתי, כמובן שאני זוכר. קוברין השפיל את מבטו לרצפה ואמר כי הוא מעדיף שלא לדבר על זה. עמוק בלבי הבנתי והרגשתי כי הוא מתנצל עד עמקי נשמתו. זה הספיק לי. אני סלחתי".
 |
| אריה (במרכז) עם חברים באיטליה לפני העליה לארץ |
|
| |
כיום, חי אריה בן ה-91 עם אשתו בתל אביב. לזוג שני ילדים ושני נינים. בנוסף שתי נכדות ונכד אחד. גילוי נאות: אותו נכד הוא אני. זה סיפורו המרגש של סבי, אריה (לאון) מילרד.
 |
| לוח זיכרון לזכר הקרבנות בדרוהוביץ´ ביניהם גם הוריו של אריה |
|
| |