כמו כל סדרת הכתבות Buy Back שהצגנו בפניכם עד עתה, גם הפעם נעסוק במעשייה מרגשת על בן אובד שחזר הביתה לאחר מסע נדודים - זהו סיפורו של אלברו "אל צ'ינו" רקובה - מי שנחשב לכישרון המבוזבז הכי גדול שגדל באורוגוואי מאז ומעולם והפך למנצח הגדול מכולם.
את כתבה זאת אני רוצה לפתוח בסיפור אישי שאולי ימחיש לכם עד כמה חזרתו של אחד מהשחקנים הדרום אמריקאים הגדולים ביותר מאז ומעולם למולדתו כל כך מרגשת. הכול התחיל אי שם לפני כמעט עשור, כמו צעירים רבים שסיימו שירות מייגע בצה"ל גם אני וחברי הטוב ביותר עוד מימי הגן החלטנו לצאת ולכבוש את יבשת דרום אמריקה.
אומנם אצל רוב המטיילים מסע זה כולל בראש ובראשונה את החופים המדהימים של קולומביה, הקרנבל בברזיל והבשרים המשובחים בארגנטינה אך עבורי המסע ליבשת הקסומה היה בראש ובראשונה על מנת לספוג את תרבות הכדורגל המדהימה מהמדינות האמוציונאליות ביותר בעולם.
מיומנו של חייל משוחרר
אכן אני גאה להגיד שאת רוב חלומותי מבחינה זאת הגשמתי בטיול הקסום, ביקרתי באצטדיון המרקנה האדיר בברזיל, הייתי גם האוהד המסור ביותר "באליפות המחוזית" של כפר הדייגים הקטנטן טגנגה בקולומביה ואפילו טיפסתי בטירוף על גדרות הבונבוניירה בסופר קלאסיקו האמיתי בין בוקה לריבר. למרות כל הריגושים, תשובה אחת מובהקת שקיבלתי באורוגוואי גרמה לי לצער רב.
 |
| פורלאן. תיכף תדעו אם הוא אהוב יותר מרקובה (רויטרס) |
|
| |
הכול התחיל כששיתפתי את חברי ברצוני העז לקנות חולצה של אלברו רקובה האגדי כשנגיע לאורוגוואי. להפתעתי אותו חבר הגיב בזלזול והשיב" גם ככה אף אחד לא אוהב אותו שם, תקנה של פורלאן" המום מתשובתו הצעתי התערבות שבסופו של דבר התבררה כטעות רצינית כשהגענו לעיר הנופש פונטה דל אסטה. אותה טעות התגלתה לאחר שאני ואותו חבר שאלנו לפחות 30 אנשים מי אהוב יותר במולדתו הקוסם רקובה, או החלוץ העקשן פורלאן. בוודאי לא תופתעו לדעת ש-28 השיבו בהחלטיות לטובתו של הסקורר הבלונדיני ועוד שניים נמנעו (או שפשוט הם לא הבינו את הספרדית העילגת שלנו).
אל צ'ינו – out, פורלאן וסוארס -in
מסתבר שבדרום אמריקה לא בדיוק מעריכים את הליגיונירים שהפכו לשם דבר בליגות הבכירות באירופה, אלא אם הטביעו חותם בנבחרת הלאומית. בדיוק כמו שלינול מסי חווה על בשרו הרגשה זאת כמה וכמה פעמים בארגנטינה כך גם רקובה במולדתו. הקשר ההתקפי הנפלא אומנם הספיק לשחק בדאנוביו ובנאסיונאל במשך שנתיים וחצי אך עזב את הקן כבר בגיל 18, כשחתם באינטר האיטלקית. למרות שבמדינת המגף הוא נחשב לאחר הזרים הגדולים ביותר מאז ומעולם, בנבחרת הסלסטה הוא תמיד היה האיש עם הכישרון העצום ברגליים שנפל ברגעים המכריעים.
אל צ'ינו אומנם לבש את מדי נבחרתו 69 פעמים בהן כבש 11 שערים אך לעולם לא הצליח לסחוף את חבריו אל עבר תארים משמעותיים. לא מעט ביקורות היו על "רגל שמאל האלוהית" במולדתו - רבים טענו שהוא משחק בלי חשק, שהוא עושה טובה, שרק בילויים בראש שלו אך למעשה פציעות כרוניות וחוסר מזל מנעו ממנו לממש את הפוטנציאל גם במדים התכולים. למרות זאת הבעיה המרכזית של צי'נו התחילה כשדייגו פורלאן ירש את מקומו בתור המנהיג של הנבחרת.
 |
| סוארס. בנבחרת מעדיפים אותו על פני רקובה (רויטרס) |
|
| |
אומנם באותו מסע קסום בדרום אמריקה היה קשה לי לקבל את תשובתם של התושבים באורוגוואי אך כיום אני מבין אותם טוב מאוד. אם בימיו של אל צ'ינו, הסלסטה תמיד נחשבה לנבחרת בינונית עם המון פוטנציאל, נבחרת אורוגוואי העכשווית נחשבת לאחת הנבחרות הטובות בעולם, כזאת שגם אם תצליח לגבור עליה, תצטרך לשלם בעצמות שבורות. השניים שמובילים נבחרת זאת הם אותו פורלאן וכמובן לואיס סוארס. כל אוהד כדורגל יסכים כי כמות הכישרון של השניים ברגליים לא מתקרבת לחצי מכמות הכישרון של אל צ'ינו, למרות זאת להבדיל מרקובה, פורלאן וסוארס יתנו את עצמם עד טיפת הדם האחרונה, הראייה לכך חצי הגמר במונדיאל 2010 והזכייה המפוארת בקופה אמריקה 2011.
השיבה הביתה והלידה מחדש
ועכשיו, עם כל הכבוד לטיול שלי לדרום אמריקה וליכולת המנהיגות האדירה של פורלאן וסוארס, גיבור הכתבה הוא אלברו אלכסנדר רקובה ריברו. אל צי'נו אומנם עשה חיל במדי הנראזורי במשך 11 שנה, אך לאחר שסיים את דרכו באינטר בסוף 2008, קדנציות כושלות בטורינו האיטלקית ובפאניוניוס היוונית כמעט גרמו למספר 20 האגדי לפרוש בטעם מר. למזלו, קבוצת דאנוביו, הקבוצה בה גדל, שלחה לו חבל הצלה ארוך לאורוגוואי ופה בעצם מתחיל הסיפור האמיתי של אל צ'ינו.
"אני רק רוצה להודות לאנשי דאנוביו על ההזדמנות שנתנו לי לחזור הביתה, אני בר מזל על כך ששיחקתי במועדון גדול כמו אינטר אך תמיד הצהרתי שכאן נמצא ביתי האמיתי וכאן אפרוש" הצהיר הבן האובד במסיבת העיתונאים הראשונה בקבוצת נעוריו .אומנם הצהרה זאת נשמעה מבטיחה מבחינת האוהדים המסורים שחיכו לשובו של אלילם, אך אחרי שמונה חודשים בלבד אותו אליל עשה את אותה דרך שעבר בדיוק בגיל 17 כשחתם במועדון נאסיונל, חמש עשרה שנים אחרי שעזב אותו לטובת אינטר.
 |
| רקובה בימים הגדולים באינטר (GettyImages) |
|
| |
מי שהיה האחראי הבלעדי לחזרתו של רקובה לקבוצת הפאר מ-מונטווידאו היה מרסלו גז'רדו, שחקן עבר הארגנטינאי שהפך למאמן קבוצה שבדומה לאל צ'ינו לא בדיוק מימש את הכישרון העצום שטמון ברגליו, ואולי דווקא מסיבה זאת בחר בו בתור האיש שיעניק לנאסיונל את האליפות בעונה שעברה. את האליפות הדרמטית של נאסיונל בשנה שעברה יהיה מאוד קשה לתאר במילים אבל אנסה.
אני לוזר ?!?
שני מחזורים לסיום שלוש קבוצות נאבקו על התואר- דאנוביו (האקסית) שנחשבת לקבוצה הקטנה בבירה ושתי האריות של הכדורגל באורוגוואי - נאסיונאל והיריבה המרה פניארול. דאנוביו אומנם הובילה בשתי נקודות והיה נראה כי היא תעשה סנסציה אך נפילה כואבת מול קבוצת סרו לארגו הקטנה אפשרה ליריבותיה לעלות למקום הראשון מחזור לסיום בדרבי החם ביותר בדרום אמריקה!
הכול היה מוכן, 74 אלף איש הצטופפו כמו סרדינים באצטדיון סנטנריו, שני האריות מ-מונטווידאו נתנו הכול כדי לנצח ולטפס למקום הראשון, במצב של 1:1 הקבוצות ידעו שנקודה במשחק עדיין תשאיר את דאנוביו הצנועה במקום הראשון ולכן שלחו את כל שחקני השדה למעלה. דקות הסיום באותו דרבי נראו יותר כמו קרב מתאגרפים מדממים בסיבוב האחרון, ואז בדקה ה-92 לאחר נגיעת יד ברחבת פניארול הגיע הרגע הגדול של אל צ'ינו.
לא מעט רגעים מכריעים היו לרקובה בקריירה, אך אין ספק שאותו פנדל היה הגדול מכולם. אל צ'ינו כמו שרק הוא יודע שלח כדור אדיר למרכז השער ויצא לחגוג כמו שלא חגג בחיים. למרות זאת נשארו עוד 90 דקות לזכייה באליפות האפרטורה המרגשת, בוודאי לא תופתעו לשמוע שגם במשחק זה המלך החדש של אורוגוואי עלה מהספסל במחצית ובדקה ה-80 שוב העניק את שער הניצחון, שהפעם גם הספיק לאליפות.
אני מניח שכבר שבעתם משערי ניצחון של הקשר המופלא בן ה-36 אך גם בגמר של אליפות אורוגוואי (אלופת הקלאסורה מול אלופת האפרטורה) אל צי'נו כבש את שער הניצחון מול אלופת החורף דפנסור. אומנם חלפו לא מעט שנים מאז שביקרתי במולדתו של האליל, אך די ברור לי שבביקור הבא אקבל תשובות אחרות לגמרי לגבי מי שנחשב לכישרון מבוזבז ועכשיו נחשב למלך הבלתי מעורער של אורוגוואי.