"כדורגל הוא הדבר הקדוש היחיד שנותר לנו. זו המסורת, והיא דרך מילוט. כל השאר הושחת ונמצא בנסיגה. הכדורגל הוא השואו שהחליף את התיאטרון". אלה היו מילותיו של פייר פאולו פאזוליני שהיה דמות עצומה בתרבות האיטלקית באמצע המאה ה-20. משורר, סופר, במאי, תסריטאי, הוגה דעות – הוא היה אדם רב כשרונות ורב פעלים. הייתה לו גם השפעה פוליטית גדולה מאוד. הוא זוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, הן כלכלית והן חברתית. כהומוסקסואל מוצהר, הוא לחם למען זכויות הפרט, והלשון החדה שלו סיפקה אמירות נוקבות ופרובוקטיביות.
לצד כל העיסוקים שלו, כדורגל היה התשוקה הגדולה ביותר בחייו של פאזוליני. הוא אהד את בולוניה, ליתר דיוק אהב אותה אהבה עזה שלא ידעה גבול. הוא השתדל ללכת למשחקים רבים ככל הניתן, ביקר בחדר ההלבשה, היה פעיל בחייו המועדון, ואף ניסה לשכנע את הקפטן הנאמן ג'אקומו בולגארלי להצטלם בסרטיו.
ב-1975 נרצח פאזוליני באופן אכזרי וברוטלי במיוחד, והפשע לא פוענח עד הסוף מעולם. בן 53 בלבד היה, ומאז נקבר במדי כדורגל, לא ידעה עוד בולוניה הצלחות. היה משהו סמלי מאוד בכך שכל התארים של המועדון היו במהלך חייו. פאזוליני נולד בבולוניה ב-1922, וב-1925 זכתה בולוניה באליפות הראשונה שלה. היא הוכתרה 5 פעמים נוספות לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. האליפות היחידה שלה אחרי המלחמה הייתה ב-1964 עם סגל נוצץ ומפואר בראשות בולגארלי. לאחר מכן באו גם שתי זכיות בגביע איטליה, ב-1970 וב-1974 – וזה היה התואר האחרון שלה.
שחקני בולוניה חוגגים תואר היסטורי (רויטרס)זה היה מזמן, לפני יותר מ-50 שנה. כדי להפנים זאת, די להזכיר כי רוברטו ויירי, אביו של כריסטיאן, היה בהרכב בגמר ההוא, כאשר האדומים-כחולים גברו על פאלרמו בפנדלים. בובו ויירי עצמו, החלוץ האימתני של נבחרת איטליה לעתיד, היה אז בן פחות משנה. הוא החליף המון קבוצות במהלך חייו, אך בולוניה לא היתה אחת מהן. ואולי כוכבים אחרים שיחקו בה במהלך השנים, כולל רוברטו באג'ו וג'וזפה סיניורי, אבל הצלחות לא היו שם. בולוניה חוותה מספר ירידות כואבות, ואפילו התדרדרה בשני מקרים לליגה השלישית. היא כבר מזמן לא נחשבה לכוח משמעותי בכדורגל האיטלקי, וגם מאז שובה לליגה הבכירה ב-2015 הייתה קבוצת מרכז טבלה במקרה הטוב.
דורות שלמים של אוהדי בולוניה לא ראו אותה זוכה בתואר, או אפילו מתקרבת לכך. לכן ההתרגשות מהישגיה בשנתיים האחרונות כבירה. עלייתם של האדומים-כחולים למרכז הבמה סנסציונית ומפעימה. בעונה שעברה הם סיימו במקום החמישי והעפילו לליגת האלופות, ואתמול נקטעה הבצורת בת יותר מחצי מאה כאשר הגביע הונף בגאווה בתום ניצחון 0:1 על מילאן. מי היה מאמין? היריבה באדום-שחור אמנם לא זכתה בגביע מאז 2003, וגם מבחינתה זה היה קרב קריטי על מנת להציל עונה לא טובה בלשון המעטה, אבל עבור בולוניה היה זה אירוע חשוב פי כמה וכמה. השחקנים הרגישו שזו עשויה להיות הזדמנות בלתי חוזרת לעשות היסטוריה ולרשום את שמם באותיות זהב בתולדות המועדון שסבל כל כך הרבה. והם לקחו אותה בשתי הידיים.
כאשר נשמעה שריקת הסיום, אבן גדולה ירדה מליבו של וינצ'נצו איטליאנו, שהפסיד הרבה יותר מדי גמרים לטעמו. לפני שנתיים, הוא כבר היה במעמד הזה באולימפיקו עם פיורנטינה, מול הנציגה השנייה של העיר מילאנו, וזה נגמר בדמעות. הסגולים עלו אז ליתרון מוקדם מול אינטר, אבל צמד של לאוטרו מרטינס הפך את התוצאה. בחלוף שבועיים, התייצבה פיורנטינה לגמר קונפרנס ליג מול ווסטהאם, ספגה בדקה ה-90, והפסידה גם שם 2:1. בעונה שעברה שוב הצעיד איטליאנו את הקבוצה לגמר קופנרנס ליג, ושוב נותר בידיים ריקות כי אולימפיאקוס קבעה 0:1 בדקה ה-116 בהארכה ועשתה היסטוריה משלה.
האכזבות היו מתסכלות במיוחד, ואולי הלוזריות הזו לכאורה פגמה בסיכוייו של איטליאנו להיות מועמד מוביל למילאן בקיץ שעבר. עבודתו בפיורנטינה זכתה להערכה גדולה, וכך גם הצלחתו עם ספציה אותה העלה לליגה הבכירה ב-2020, אבל בסן סירו הוחלט להמר על פאולו פונסקה, במה שהתברר במהרה כצעד שגוי. איטליאנו חתם דווקא בבולוניה, וההחלטה הזו הוגדרה על ידי הפרשנים כמסוכנת מאוד – פשוט כי היה קשה מאוד על הנייר להתעלות על קודמו.
וינצ'נזו איטליאנו (רויטרס)טיאגו מוטה הפך לעילוי על ספסל האדומים-כחולים בזכות ההעפלה לצ'מפיונס ליג, והתקדם בזכות כך ליובנטוס. לא רק הוא עזב את איצטדיון רנאטו דל'ארה, אלא גם שחקני המפתח שהצטיינו בעונה שעברה. הבלם ריקארדו קלאפיורי, שזהר גם ביורו 2024, חתם בארסנל – ועדיין מחכה לאפשרות לתקוע יתד בהרכב התותחנים. החלוץ ההולנדי ג'ושוע זירקזה נמכר למנצ'סטר יונייטד, ובהחלט מצטער על כך. לאור זאת, ניבאו לאיטליאנו התאקלמות קשה בתפקידו החדש, מה גם שהשיטה שלו שונה מהותית מזו של מוטה. אפילו שחקני בולוניה, כולל המנהיג ריקארדו אורסוליני, מודים שהציפיות שלהם לא היו בשמיים, וההתמודדות בשתי חזיתות לא היתה פשוטה כלל.
ואכן, תחילת העונה הייתה בעייתית. בולוניה ניצחה פעם אחת בלבד ב-8 המחזורים הראשונים, ואיטליאנו ראה דווקא את האקסית פיורנטינה נוסקת בלעדיו. בליגת האלופות, הקבוצה כמעט ולא כבשה והודחה בשלב הליגה. ואולם, ההתאמות נעשו במהרה, והמאמן הוכיח את עצמו מעל ומעבר. הוא גרם לשחקנים רבים למצות טוב יותר את הפוטנציאל שלהם בסגנון מהיר וישיר יותר בהשוואה לקודמו, הנצחונות החלו לזרום, ובולוניה חזרה הישר לצמרת כדי להיאבק שוב על כרטיס לצ'מפיונס ליג, לצד יובנטוס שכבר פיטרה את מוטה, והרחק מעל פיורנטינה.
ההצלחה בגביע, בו נרשם ניצחון חוץ יוקרתי על אטאלנטה, היוותה בונוס לא מתוכנן, ולקראת הגמר כבר היה ברור שצריך לשים אותו בעדיפות הגבוהה ביותר. כי תואר הוא מצרך חריג ונדיר בעיר, ואסור בשום אופן לסכן את הצ'אנס. אז ביום שישי, כאשר התארח אצל מילאן, העניק איטליאנו מנוחה למספר שחקנים לקראת האירוע הגדול. בולוניה הפסידה 3:1, והתדרדרה למקום השביעי בליגה, אבל היה ברור שזה ישתלם אם הנקמה תגיע באולימפיקו.
וכך היה. דן אנדוי השווייצרי, שחקן כלבו נפלא שגם עובד קשה מאוד ללא כדור וגם יודע להיות במקום הנכון בזמן הנכון בהתקפה, הכריע את ההתמודדות עם שער היסטורי בדקה ה-51, והאושר אינסופי. איטליאנו, שהוזכר שוב כמועמד למילאן בשבועות האחרונים, קיבל סוף כל סוף תואר שכה מגיע לו, ובולוניה כולה רשאית להיזכר בימי הזוהר בשנות ה-60 וה-70. היא שוב רלוונטית, ועוד איך.
ואם האוהדים יסתכלו למעלה, אולי יבחינו בחיוך של פאזוליני שכותב שיר חדש על מועדונו האהוב, או מצלם סרט על הזכיה הראשונה שלו מאז מותו הטרגי.
דן אנדוי כובש את שער היתרון לבולוניה (רויטרס)
תפריט נגישות
ניגודיות עדינה
מונוכרום
הדגשת קישורים
חסימת אנימציה
פונט קריא
סגור
איפוס הגדרות נגישות
להורדת מודול נגישות חינם