יומנו של אוהד: הלב נרגע אך האכזבה נותרה

יום חמישי, שבע בערב, אצטדיון בלומפילד. בזמן שהראש שלי עסוק באיך הפועל תל אביב יוצאת חלק וטוב מ-11 צ'כים שלובשים צהוב על הדשא, החזירה אותי למציאות הידיעה שאוהדי מכבי חיפה מפנטזים על ראול, קאקה ורונאלדו ו"נאלצים להסתפק" בדל פיירו, דייגו וריברי. כל אחד והחלומות שלו.

קיוויתי שהאדומים יפגינו משהו מהיכולות של השחקנים שרצו שם. כלום. אמרו ששכטר הוא אחד החלוצים הטובים בליגה, שיבואה הוא חלוץ גדול וזנדברג הוא הכי טוב בעמדה שלו. ויכול להיות שהם צודקים, אבל אי אפשר היה לראות את זה על הדשא.

כבר הרבה זמן לא סבלתי כל כך ממשחק כדורגל. כל כך משעמם, כל כך נרפה, לעיתים היה נדמה אפילו כל כך מיותר. ספרתי את הציפורים שעברו מעל האצטדיון והבנתי למה הן עפות כל כך מהר. אולי הן היו כבר בדרך לאצטדיון רמת גן לתפוס מקום טוב.

הנה, עכשיו זה מגיע?. לא. ואולי בהתקפה הזאת אני אצליח לראות משהו מהבחורים שלי?. גם לא. אולי בכל זאת? נאדה.

בסיפורי האגדות של הילדים יש רגעים כאלה שרואים שדון טוב על כתף ימין ושדון רע על כתף שמאל. גם לי היו שניים כאלה במהלך המשחק. זה מימין ניסה להסביר לי שאני מתעצבן לחינם. שתיקו זו תוצאה טובה שתעלה אותנו לשלב הבתים הפחות יוקרתי שייתקיים בישראל. שזה לא נורא בכלל אם השחקנים לא מתאמצים (לפחות ככה זה היה נראה מהצד) והם לא יהיו עייפים לקראת הפגישה עם החבורה הלוחמת של רוני לוי ביום ראשון. האמת? צודק.

השדון הרע ליגלג משמאל. "מה זה? זה כדורגל? ממוצע של בעיטה למסגרת פעם ב-45 דקות זה בושה אפילו כשמשחקים בשכונה. שהמינימום שמגיע ל-9,000 האוהדים שהגיעו זה לראות כדורגל נורמלי. לא מדבר על כדורגל טוב". האמת? גם הוא צדק.

וזה עוד מבלי לעצבן אותי שאחרי הכל מדובר ביריבה שהגיעה בלי המאמן שלה, ושלאור היכולת שלה על הדשא, אפשר בהחלט להבין שאם היא היתה משחקת בליגת העל, הייתה מצליחה להתברג במקום טוב במרכז הטבלה ומטה.

קיוויתי שהמחצית השניה תהיה טובה יותר. שאולי נעלה רעננים יותר וננסה לכבוש לפחות את השער שיסגור את הסיפור. איזה שער, איזה סיפור ואיזה נעליים. ניסיונות עלובים ופתטיים. ושוב נזכרתי בחגיגה הירוקה שהתקיימה רק 48 שעות קודם לכן. איפה הם ואיפה אנחנו.

בשער 1 למטה ישבו עשרות בודדות של אוהדי טפליצה. לבושים בחולצות צהובות ומניפים דגלים של צ'כיה. כשהם שרו, שמעו אותם יותר חזק אפילו מהכרוז. יש לי חבר שלפני כמה שנים לקחתי על עצמי פרויקט – להפוך אותו לאוהד של הפועל תל אביב. כבר אז, בתחילת התהליך הוא שאל מה צריך בשביל להיות אוהד הפועל תל אביב.

"לחולצה אדומה וצעיף אני כבר אדאג" אמרתי לו ובאותה נשימה הוספתי רק שלפני הכל ייגש לקרדיולוג לוודא שהלב שלו יכול לעמוד בעומסים המיותרים האלה. אחרי הכל, אם לא ננצח בקושי 0:1 קטן עם התכווצות שרירים ולחץ דם גבוה, לא עשינו כלום.

בדקה ה-88 החבר'ה שלנו הזכירו לי למה אני אוהד הפועל. כי אנחנו נועדנו לסבול. גול של וונדראשק וקצב פעימות הלב מכפיל את עצמו בלי הודעה מוקדמת. נכון שגם בהפסד מינימלי אנחנו עדיין עולים, אבל יש עוד 3 דקות ואם בטעות, אבל ממש בטעות, אנחנו מקבלים את השני אז נגמר הסיפור. וכבר היו דברים מעולם.

כובש השער וונדראשק. דפיקות לב מוגברות לאוהדים בדקה ה-88(אלעד ירקון)

איך מעבירים את שלוש הדקות האחרונות? חצי יציע הדליק סיגריה, השני בדיוק כיבה את הקודמת. מבחינתי, השעון נעצר. כל שניה עוברת כמו שבוע. עכשיו אני גם מאוכזב, גם עצבני וגם מפוחד. בשביל מה בכלל הייתי צריך זה? לא היה יותר פשוט לראות את המשחק באתר ובמקרה הכי גרוע לחפש חברים בפייסבוק?

יוצאים לעוד התקפה וערן זהבי לא מצליח להשוות מקרוב. עוד ניסיון. ואז, בדיוק כמו בצ'כיה, מגיעה תוספת הזמן ודדי בן דיין מנצל את הטעות התורנית בהגנה כדי לבעוט איכשהו ולשים את הכדור בפנים. 1:1. עכשיו זה גמור. הלב נרגע, המתח ירד, אבל האכזבה נותרה. עצוב לי שככה נראתה הקבוצה שלי במשחק כל כך חשוב. איפה המחצית השניה מגטבורג?

בן דיין כובש ומרגיע את הקהל. המתח ירד, האכזבה נותרה (אלעד ירקון)

ביציאה מהמגרש פגשתי את ישראל מאיה, מי ששיחק בהפועל תל אביב בעונתה היחידה בליגה השניה והיה מהגורמים הבולטים בעליה ההיסטורית. "זה בושה איך שהפועל תל אביב נראית" הוא הוסיף לאכזבה שממילא היתה ולא נותר לי אלא להסכים איתו. אפילו לא הצלחתי כל כך להנות ממה שבעצם הישגנו. העפלנו לשלב הבתים של הליגה האירופית. כבוד.

ואולי אני בכלל שבע מאירופה אחרי ששלב הבתים הפך לענין שבשגרה? ואולי זה העובדה שיובנטוס ובאיירן מינכן אמורות להגיע לכאן שמאפילות על האווירה? לא זה ולא זה.

מה ביקשתי? חמש שש מסירות מדוייקות ובעיטה טובה למסגרת? זה כל כך מסובך? מה צריך בשביל זה? מכון ללימודים מתקדמים? יאללה נו, יש לנו עכשיו עוד ליגה חוץ מהישראלית. בואו נעשה את זה מחדש והפעם הרבה יותר טוב.

שחקני הפועל מודים לקהל, שלמרות ההישג, לא הצליח להנות (רועי גלדסטון)