מיומנו של אוהד – השמחה, החשש ואנחת הרווחה

כל הדרך לבלומפילד לא הצלחתי להתעלם. בראש שוב רצו התמונות וניסיתי לחשוב מה עבר באותם רגעים בדימיון של השחקנים. איך הם הגיעו למצב הזה בכלל? איך הם באו עם כל כך הרבה ביטחון, כזה שיש לשחקנים ברמה שלהם, שזה שום דבר וענין פעוט ביותר, כולה משחק, ופתאום נקלעו למצב לא נעים שעיצבן כל כך הרבה אנשים? אז נכון שבסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום וכולם יצאו נקיים, אבל מה היה קורה אם לא?

אני לא מדבר על איתי שכטר ו/או דגלאס דה סילבה ופרשת השבדית. אני מדבר על אותם 15 דקות ראשונות במשחק של מכבי חיפה מול אקטובה. מה יקרה אם השבדים האלה באו לסגור חשבון עבור כל הבלונדיניות בגטבורג? כבר הוכח שמהפכים קורים.

בכניסה לאצטדיון כאילו הכל נשכח והעלתי חיוך. התגעגעתי. הריח של הדשא הירוק והפגישה עם אנשים שלא ראיתי מאז העונה שעברה (מה לעשות, אין לאוהדים מחנה אימונים לקראת גביע הטוטו).

כמו מפגש מחזור של ילדים ששבו מהחופש הגדול. האווירה סביבה היתה שאננה משהו עד מתוחה קלות. "הם לא יכולים לעשות את זה" אמר אחד לחברו והוסיף בנימה של ציניות: "שכטר הולך לתת בראש בפעם השלישית".

קצת כואב לראות את בלומפילד לא מלא ודווקא במשחק כזה. הכיסאות לא הותקנו, הכיסאות כן הותקנו, את מי זה מעניין? איפה ההוא בלי החולצה עמוס השרירים שצועק ושר עונה שלמה וכולם יודעים שהוא מהשרופים של הפועל?

התיישבתי במקום שלי כעשרים דקות לפני השריקה למשחק, עם החולצה האדומה וצעיף של הפועל. החזאים בארץ לא רוצים להלחיץ את התושבים ולהגיד להם את האמת שבחוץ יש 84 מעלות ו-400 אחוזי לחות אז הם מדברים על 30 מעלות, אבל לי זה לא ממש משנה. חולצה אדומה וצעיף. שיהיה בשביל המזל.

נכנסתי לאווירה עם השירים הישנים והמוכרים. ההתרגשות הכתה בי. "ההההפועל, אני אתן הכל בשבילך..."

אוהדי הפועל תל אביב. היה געגוע (אלעד ירקון)

"יש להם כוכבים?" שאל עומר, ילד בן 15 שישב לידי שבא פעם ראשונה לכדורגל בחייו ואבא שלו חשב שזה מספיק בשביל משחק ראשון. "בטח" אמרתי לו. "גוסטב, גונר, אינגריד והמפקדת אקה בהתקפה".

בדקה ה-14, אחרי שייצר אצלי לא פעם רגעים קשים כאוהד כדורגל, מיכאל זנדברג הצליח להרגיע אותי. שאגתי משמחה כאילו זה חצי גמר ליגת האלופות. במושבים לידי כבר התחילו לדבר על עוד ניצחון קליל. נאיבים.

זנדברג. כל הרבה רגעים של אכזבה (אלעד ירקון)

המחצית ראשונה הזכירה לי ימים יפים בהפועל. משחק שוטף, מסירות ושליטה במרכז השדה מול יריבה שבדית חזקה. כמו ששיחקנו מול קבוצות הרבה יותר קטנות, זניחות ולא מוכרות כמו צ'לסי, לוקומוטיב, פארמה ומילאן.

איפה הימים ההם? אלימלך מאחורה, אנטבי שולט בשמאל, אבוקסיס כגרזן מושחז במרכז השדה והקטנצ'יק הזה, קלצ'נקו בחוד. אגב, היה מקום לתת אתמול ליגאל אנטבי איזה גביע הוקרה, להגיד תודה, אולי חולצה ממוסגרת ומנוי לכל החיים, אבל זה כבר סיפור אחר.

על עשר הדקות האחרונות של המשחק פלוס שלוש דקות תוספת זמן אני יכול לכתוב ספר. השעון כאילו עצר מלכת ועשר הדקות האחרונות נמשכו פחות או יותר כמו כל השירות הצבאי שלי. או ככה לפחות זה הרגיש. הזמן עומד.

השבדים יוצאים לעוד התקפה, ועוד אחת והאדומים שהיו על הדשא הסתובבו כמו זומבים שלא מבינים מה רוצים מהם. המנוע, ביברס נאתכו, כבה אחרי הטעות הטיפשית שהבילה לשיוויון, השאר סתם היו עייפים.

אניימה, שכבר עשה את הטעות שכמעט עלתה ביוקר בדקה ה-65, החזיר בגדול אחר כך עם הצלה מדהימה ואני, פסימי שכמותי, כבר מרגיש איך ה-1:2 של השבדים מגיע ואחריו הולכים להארכה עם עוד אחד ברשת.

התחלתי להזיע. ובעצם, כשחושבים על זה, לא ממש היתה לי סיבה. 1:1 בסך הכל. איך אפשר לקבל שלושה שערים בפחות מעשר דקות? אני מוכן להישבע שלא הייתי האוהד היחיד ביציע שהזיע. כל מי שיספר לכם שזה החום והלחות של תל אביב הוא שקרן. או שזה רק אני.

אניימה מתעופף ומציל. הצלה גדולה בסיום (קובי אליהו)

"כמה נשאר?" אני שוב שואל את הסובבים אותי. שלוש דקות, שתי דקות וחצי, דקה. הסלובני הזה לא רוצה לשרוק?? זהו נגמר. לא היה מתח אבל הדופק שלי היה כמו אחרי הפעם הראשונה שלי. איך אמר גוטמן לפני המשחק בהתייחס לפרשת שכטר דה סילבה? זה מאחורינו. שלחנו את השבדים הביתה בלי כלום. ממש בלי כלום.

לרגע שוב נזכרתי איך חבר דחף אותי להתערב איתו לפני המשחק הראשון בשבדיה, שגטבורג מנצחת את הפועל ביותר משער הפרש. אני אפילו לא אשפיל אותו כשאספר שהוא תיאר לי שיש מצב ל-0:5 לשבדים.

דני בונדר וגילי ורמוט בסיום. אפשר לחייך (אלעד ירקון)

אחרי המשחק הראשון הוא שילם את ההתערבות ועכשיו אני יכול לספר לו, שבכסף הזה מימנתי את כוסית הוויסקי ניצחון שלי בפאב של יקי ברחובות אחרי המשחק. רק אל תספרו לגוטמן שגם אחרי המשחק השני היו בחורות. לא שבדיות, אבל אחלה בחורות...