לא מזרן של אף אחד? אתלטיקו הובסה מול ריאל

ב-30 לאוקטובר 1999, אתלטיקו מדריד ניצחה בפעם האחרונה את ריאל בדרבי של בירת ספרד. כמעט 12 שנים וחצי עברו מאז המפגש בו צמד של ג'ימי פלוייד האסלביינק ההולנדי ושער נוסף של חוסה מארי מחקו יתרון מוקדם של פרננדו מוריינטס.

אחרי כל כך הרבה שנים, חניכיו של דייגו סימאונה יוכלו לסיים הערב (רביעי, 23:00) בצורת ארוכה כשיארחו את הבלאנקוס בוויסנטה קלדרון לדרבי הגדול של העיר מדריד, בתקווה שהוא לא ייגמר כמו הקודמים.

כולם יודעים שמדריד היא לבנה
אין ספק שהכדורגל הספרדי נמצא בשיאו בשנים האחרונות. ההצלחה המסחררת של הקבוצות המקומיות בגביעי אירופה השונים, עליונותן של ברצלונה וריאל על שאר היריבות מאיטליה וגרמניה וכמובן הזכיות של הנבחרת הלאומית במונדיאל ובאליפות אירופה מציבים את ספרד וקבוצותיה בראש הדירוג העולמי ובצדק. למרות העליונות הברורה על שאר המדינות ביבשת, כשבוחנים את משחקי הדרבים העירוניים במדינה לעומת משחקי דרבי אחרים באירופה, עדיין יש לספרדים כברת דרך ארוכה.

אם באנגליה הדרבי של מנצ'סטר בין יונייטד לסיטי חזר אחרי שנים רבות להיות שיחת היום בממלכה, יריבות האיתנים במילאנו בין אינטר למילאן תמיד מספקת מלחמות חדשות ואפילו בסקוטלנד, ריינג'רס וסלטיק נפגשות בכל עונה לדרבי מרתק של העיר גלאזגו, הדרבי של בירת ספרד כמעט בדרך קבע נגמר בניצחון קליל של הצד הלבן והחזק בעיר.

פרט פיקנטי שבוודאי יהיה קל לשייך לדרבי של בירת ספרד, מתקשר לכינוי המעניין של אתלטיקו מדריד - הקולצ'ונרוס, שמשמעותו: "יצרני המזרונים". השם הדי משעשע הגיע כתוצאה מכך שבתחילת דרכו של המועדון, הבד שנלקח כדי להכין את מדי הקבוצה, הגיע משאריות מזרונים בכדי לחסוך בעלויות הייצור. אמנם סיבה זאת נשמעת די הזויה, אך אם מסתכלים על התוצאות מול ריאל בשנים האחרונות, בהחלט אפשר לספק לפחות עוד הסבר לאותו כינוי לא מחמיא במיוחד.

סוחבים מזרון בספרד. אתלטיקו מצדיקה את הכינוי? (GettyImages)

בשבעת משחקי הדרבי האחרונים בין ריאל לאתלטיקו (כולל שני משחקי גביע), הקולצ'ונרוס לא השיגו אפילו תיקו אחד. אם נצרף את המשחקים האלו לסדרת אי הניצחונות של האדומים-לבנים, נגיע לרצף של יותר מ-12 שנים. גם במאזן הכללי של משחקי הדרבי, חניכיו של מוריניו יגיעו לוויסנטה קלדרון כשכמובן ידם על העליונה: מתוך 146 משחקי ליגה בין הקבוצות, ריאל ניצחה ב-80, אתלטיקו ב-35 ועוד 31 משחקים הסתיימו בחלוקת נקודות.

מתיחת פנים כושלת
כפי שראינו לפי דפי ההיסטוריה, אי אפשר להשוות בין שני המועדונים ממדריד וגם השנה הסיפור לא בדיוק השתנה. על מועדון הפאר של מדריד לא צריך יותר מדי להרחיב. סוללת כוכבים מהשורה הראשונה בעולם, מאמן פורטוגלי די "מיוחד" ומסורת מפוארת וארוכת שנים, מציבים את ריאל כאחת הקבוצות הטובות בעולם.

אצל אתלטיקו, הסיפור שונה לחלוטין. אמנם האדומים-לבנים זכו 9 פעמים באליפות ספרד, אך הפעם האחרונה הייתה אי שם באמצע שנות ה-90 ומאז אותה אליפות בעונת 1995/96 (אליה נחזור בהמשך), הקולצ'ונרוס מוצאים את עצמם כמעט בכל עונה במרכז הטבלה.

אוהדי אתלטיקו חוגגים את האליפות האחרונה. היו ימים (רויטרס)

גם השנה הסיפור בוויסנטה קלדרון לא שונה במיוחד. כבר בפתיחת העונה, הכריז נשיא המועדון, אנריקה סרסו, על מתיחת פנים רצינית כששיחרר את שלושת הכוכבים הגדולים - דוד דה חאה, סרחיו אגוארו ודייגו פורלאן - והביא במקומם את רדאמל פלקאו, ארדה טוראן ודייגו הברזילאי.

אף על פי הרענון בסגל, מלבד החלוץ הקולומביאני המצויין שכבש 28 שערים מתחילת העונה, שאר שחקני החיזוק לא מצליחים למלא את החלל החסר שהשאירו העוזבים, אלא להיפך. עוד בפתיחת העונה ניתן היה לראות שגם הפעם הקולצ'ונרוס לא יצליחו להתברג בצמרת ובטח לא להוות יריבים ראויים לברצלונה ולריאל במאבק על התואר. עם חוסר ההצלחה של אתלטיקו, לא היה מנוס משינוי נוסף והמשמעותי ביותר מתחילת העונה: מינויו למאמן של דייגו סימאונה, שחקן הנשמה האחרון שנראה ביציעי הוויסנטה קלדרון.

פלקאו כובש מול בארסה. היחיד שבאמת חיזק (רויטרס)

אל צ'ולו לפניך: חזרת הלוחם הארגנטינאי
כדי להכיר את סימאונה המאמן, נצטרך להזכיר את עברו בתור שחקן. נכון שרוב חובבי הכדורגל יזכרו את הארגנטינאי הברוטאלי בגלל ההתחזות השערורייתית שגרמה להרחקתו של דייויד בקהאם מהמונדיאל בצרפת ב-1998 אך אירוע זה הוא עוד אחד מהאירועים שהמחישו עד כמה רחוק הוא יהיה מסוגל ללכת עבור קבוצתו או נבחרתו. לא משנה לאן הקשר הקשוח הגיע, הוא תמיד הצליח לכבוש את ליבם של האוהדים בזכות משחק ההקרבה חסר הפשרות והנשמה האדירה שלו.

אהבתו הראשונה של סימאונה המכונה אל צ'ולו (כינוי אותו קיבל על שם שחקן עבר של ולס סרספילד, כרמלו אל צ'ולו) הייתה אתלטיקו, אותה הוא מאמן היום. אמנם בימים אלו קשה לחלום אפילו שקבוצה אחרת מלבד ריאל וברצלונה תיקח אליפות בספרד, אך בשנת 1995 הייתה זאת אתלטיקו שזכתה בתואר הנוצץ.

דייגו סימאונה מנשק את הגביע האחרון של אתלטיקו (רויטרס)

אתלטיקו של אותם ימים אמנם לא הייתה נוצצת במיוחד ואף כוכב של ממש לא שיחק בה, אך המנהיגות ורוח הלחימה של אל צ'ולו, הובילה סוללה של שחקנים די בינוניים לאליפות היסטורית ואחרונה של הקבוצה מהוויסנטה קלדרון.

אותם גורמים שהפכו את סימאונה לאחד השחקנים האהובים ביותר בתולדות המועדון, הם אלו שבסופו של דבר גם החזירו אותו לעמדת המאמן. לאורך השנים האחרונות, אתלטיקו הציגה עונה אחר עונה סגלים נוצצים עם שחקנים מבריקים אך בלי טיפת רוח לחימה. מאז חזרתו של הארגנטינאי למדריד לפני שלושה חודשים, עדיין אי אפשר לראות שיפור ניכר בתוצאות (5 תוצאות תיקו, 4 הפסדים ו-6 ניצחונות), אך בהחלט ניתן לראות שינוי אדיר ברמת המחויבות והלחימה של השחקנים.

דייגו סימאונה על הקווים. לפחות החזיר את הלחימה (רויטרס)

סימאונה המאמן לא כל כך שונה מסימאונה השחקן. אצל קבוצותיו של אל צ'ולו לא תראו טיקי-טאקה או דריבלים מטורפים, אך תהיו בטוחים שגם הפעם רונאלדו וחבריו יצטרכו לירוק הרבה מאוד דם כדי להוציא נקודות מהוויסנטה קלדרון.