למרות ששיחק במדיה רק שנתיים וגם זה היה בליגה הלאומית, לאנדרו סימיוני הוא אחד הזרים והשחקנים האהובים ביותר על אוהדי הפועל באר שבע. החלוץ הברזילאי, שהגיע בתחילת הקדנציה של אלונה ברקת בדרום, התחבר בצורה מושלמת לקהל ולמועדון ועדיין שומר על קשר עם אנשי הקבוצה. לפני כחודשיים התגייסה עמותת "וסרמיליה" והחלה בפרויקט "להגשים לסימיוני חלום". האוהדים החלו בגיוס כספים כדי לממן את כרטיס הטיסה שלו והשהייה בישראל ואף תיאמו עם המועדון שיקיים טקס הוקרה לפני המשחק הערב (שבת) מול מכבי תל אביב.
"אני מרגיש כמו ילד בבוקר חג המולד", סיפר סימיוני בראיון ל-ONE, "מה שהכי ריגש אותי היה כשנכנסתי לאצטדיון והרגשתי את החום שהיה כאן לפני שבע שנים והצורה שבה החבר'ה חיבקו אותי, זה היה קשה למצוא את המילים ואת הרגשות". חלוץ העבר סיפר על החיבור עם המועדון: "קשה להסביר את זה, כי שיחקנו בליגת הלאומית וזה היה רק שנתיים. הגעתי והבקעתי שערים, אבל עכשיו הם לקחו אליפות, שיחקו במוקדמות ליגת האלופות ובאירופה ומובילים את הטבלה. הם עושים הרבה יותר, אז החיבור בינינו היה מעבר לכדורגל".
סימיוני מתרגש בחזרה שלו לבאר שבעלא רבים זוכרים, אבל הברזילאי פתח את הקדנציה בישראל דווקא בבני סכנין, אז בליגת העל. “בסכנין שיחקו בהתקפה מאור בוזגלו ואיליה יבוריאן, שהבקיעו את השערים אז זה היה טבעי שאחכה להזדמנות שלי וישבתי על הספסל. אלישע לוי (המאמן של סכנין דאז) אמר לי שבאר שבע רוצה אותי וסיפר לי על הקבוצה. אמרתי שאני לא רוצה לשחק בליגה השנייה, אבל החברים שלי אמרו לי להגיע כי יש נשיאה שמשקיעה הרבה בקבוצה. הגעתי וראיתי את הקהל והבנתי שיש לנו הכול כדי להגיע לליגת העל, כי לשחק עבור מועדון עם קהל גדול זה כמו להגיע לתאטרון ואתה עושה את הכול בשביל האוהדים. בעונה הראשונה זה היה מאוד קשה עם חילופי שחקנים ומאמנים, אבל ראיתי שאנחנו בדרך הנכונה ואלונה הייתה בדרך הנכונה".
טריבונה משחק העונה
סימיוני, ששיחק אז בוסרמיל, סיפר על ההתרגשות להגיע לטרנר: "לא הייתי עדיין על הדשא אבל אמרתי לחברים שלי שאני מפחד לקבל התקף לב וזה מאוד מיוחד עכשיו. אלו זמנים חדשים בשביל הפועל באר שבע. עכשיו אנחנו הקבוצה הטובה בישראל". לאורך כל הראיון ניתן היה לשים לב שסימיוני מדבר על הפועל באר שבע כ'אנחנו' ולא 'הם'. "אני מרגיש חלק מהמועדון ואני עדיין בקשר בפייסבוק עם כל האוהדים ומדבר איתם כל יום, עם מאור מליקסון, אביתר אילוז ו-וויליאם סוארס ואני רואה את כל המשחקים. בכיתי כמו ילד קטן כשנפגשתי איתם".
לאנדרו סמיוני עם אסי רחמים (אחמד מוררה)משחק העונה והשאיפות לאליפות: “אנחנו לא פייבוריטיים, אבל יותר טובים ובסופו של דבר משחקים 11 על 11 ואני כאן כדי לתת מזל. אני לא רואה כדורגל ברזילאי אלא אוהב לראות ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי והפועל באר שבע. יש לנו הכול ואני מאמין שנזכה שוב". החלוץ שיתף פעולה עם בוזגלו כשהחל את הפריצה הגדולה בסכנין וגם עם מליקסון בבאר שבע. לשאלה מי טוב יותר הייתה לו תשובה דיפלומטית: "קשה להגיד מי טוב יותר כי לא כולם דומים. לכל אחד יש את הסגנון שלו. מליקסון יוצר את המשחק ומהיר מאוד, בוזגלו טוב עם הכדור ברגל, עם בעיטה טובה, הגבהה טובה, מסירה טובה ואני חושב שהם משלימים אחד את השני. אני לא יודע מה המטרות של בוזגלו אבל אני במקומו הייתי נשאר. הייתי נשאר כי אני רואה עתיד בבאר שבע, אבל לא יודע מה המטרות שלו בעתיד כי הוא בן 29 ברגעים נהדרים בקריירה שלו וזה נורמלי שהוא מנסה למצוא תנאים כלכליים טובים יותר ויציבות כלכלית. אני מקווה שהוא יישאר".
בוזגלו. משלים את מליקסון (משה חרמון)אחרי שעזב את הקבוצה וכשהוא עדיין שחקן פעיל, נורה החלוץ במהלך טיול בברזיל. קבוצה של שודדי דרכים עצרה אותו וכפתה את משפחתו בדרישה למזומנים. למרות ששדדו 15 אלף דולרים, פתחו השודדים בירי לעבר המטיילים שבמהלכו נהרג חברו של סימיוני ופצעו את החלוץ בכתפו. "זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי", סיפר, "הסיטואציה הכי קשה זה שאתה מתגעגע למישהו והוא כבר לא פה יותר. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אני פה ואני מאמין בחיים. אני לא זוכר מה קרה שם. רק זוכר שרבע שעה לפני המקרה מילאתי דלק באוטו וזהו".
חוסר המזל המשיך לפקוד אותו, קצת יותר משנה לאחר תקרית הירי עבר תאונה קשה במולדתו שבעקבותיה נשאר משותק בפלג גופו התחתון. "זו הייתה תאונת אופנוע. נסעתי לכפר עם האופנוע שלי והתנגשתי באוטובוס. אני רק זוכר שהתעוררתי אחרי חמישה ימים בבית חולים ואז הבנתי עד כמה זה קשה. אחר כך זו הייתה טראומה רצינית לא רק בשבילי אלא גם בשבילי המשפחה".
סימיוני סיפר על ההתמודדות היום יומית כשהוא מתנייד בכיסא גלגלים. "זה משפיע על כל המשפחה, עושה רושם שגם אשתי, ההורים והילדות בכיסא גלגלים. אין סיכוי שאני אשוב ללכת, אבל אם הרפואה תתקדם ויהיה משהו מדהים אני אשמח. כרגע אני לא חושב על זה". על כך שקיבל הזדמנות שנייה לחיות: "אני לא יודע למה ואיך אני עדיין כאן, כי התאונה הייתה מאוד רצינית. אני שומע הרבה שאני לוחם ודוגמה לחיים ואני לא חושב כך. אני חושב שאני איש משפחה שמנסה למצוא תנאים טובים למשפחה שלי כדי לשרוד ולחיות. זה לא קשה בשבילי, אבל זה קשה לחשוב איך הסביבה שלי חושבת עליי. ההורים שלי, אשתי והילדים שלי. בזמנו הייתי שחקן כדורגל והילדות רצו שאחתום לחברים שלהם בבית הספר ואחר כך הם ראו אותי על המיטה בבית החולים כמעט מת וזו ההרגשה הכי קשה".