ימים של דרבי הם ימים קשים בשבילי. כבר משעות הבוקר המוקדמות אני מרגיש מוזר והגוף שלי מתפקד בתור ישות משל עצמו. החלקים הפנימים שלי מתעוררים לחיים ולא פעם נדמה לי שהריאות מתחילות להתווכח עם הכבד מי מהם מרגיש בצורה חזקה יותר את המתח.
דודי אפק, חבר טוב והפרטנר שלי למשחקים של הפועל בא לקחת אותי ויצאנו לדרך. יש לנו מנהג כזה לשמוע שירי אליפות של הפועל בדיסק מיוחד שהוא צרב פעם בדרך למגרש. שנינו בלי מילים, והשקט יכול לשבור חלון. "מה יהיה היום?" אני שואל בקול שקט לפני שירדנו מהאוטו.
"מצד אחד" הוא ניסה להתחכם, כרגיל, "ניצחנו שלושה דרבים העונה וכנראה שזה התור שלהם. מצד שני (ובשלב הזה הוא סתם התחיל לעצבן) זאת העונה שלנו, לא יעזור". אמן, אמרתי בלב.
כאוהד אדום מהיום שעוד אכלתי דרך חבל הטבור (אגב, מי שהאכילה אותי מהטבור היא בכלל אוהדת מכבי) אני פסימי בכל הנוגע לכדורגל וכל אוהד הפועל יודע על מה אני מדבר.
 |
| טירוף ביציע הפועל עם כניסת השחקנים למגרש (רועי גלדסטון) |
|
אמא שלי הצהובה כבר שלחה בצהריים SMS שכדאי לי לא לבנות על בילוי רווי אלכוהול אחרי הדרבי. הדרך מהאוטו של דודי למתחם האיצטדיון היא הדרך שהכי מעייפת אותי ואנחנו באמת לא חונים רחוק. רעש הזמבורות חודר לי לאוזניים, העור שלי מלמד אותי בפעם המי יודע כמה מה מרגיש ברווז כשהוא לא במתח, וחבורות האוהדים מרגשות אותי.
מישהו אמר לי פעם שכשהוא עולה על האוטובוס ורואה שם איש דתי, הוא מרגיש יותר בטוח, כאילו אלוהים נמצא איתו באותו קו. ככה אני מרגיש, כשחבורה עליזה של אנשים לובשי חולצות אדומות - בלי להכיר אותם, אני חש שאנחנו יחד. הם הגב שלי.
עברנו את מעגל האבטחה הראשון, לא לפני שאחד השומרים ביקש ממני לפרק מיד את כל מה שבכיס שלי. האמת? היו עליי חפצים מפלילים. מי זה מגיע למגרש כדורגל עם צרור מפתחות של בית מוחבאים בכיס, ועוד, רחמנא ליצלן, טלפון סלולרי עם מצלמה??
 |
| האדומים רגע לפני הכניסה לבלומפילד. "הגב שלי" (רועי גלדסטון) |
|
"רק תביאו ת'דרבי"
עשינו לאט לאט את הדרך לכיוון שער 2 בבלומפילד וניירות עפו עלינו מלמעלה. קולות השירה של "רק תביאו ת'דרבי" נשמעו מכל כיוון, והאמת שמשני הצדדים זה נשמע לי אמין לגמרי.
נכנסנו למגרש והתיישבנו. הבטן התחילה להתהפך. לראות את ההרכב של מכבי לפני הדרבי זה עדיין מפחיד אותי. זה לא רק ימי אלי דריקס, נמני וזוהר שעדיין מרצדים לי בראש אלא הצבע הצהוב שמדאיג אותי. חונכתי שהם קבוצה שדורסת ואנחנו הלוזרים. "הפועל שוב הפסידה" שר אריק איינשטיין, ואם לו מותר, אז גם לי.
 |
| בלילי עושה שמח לשחקנים רגע לפני העליה (רועי גלדסטון) |
|
כשהשחקנים עולים לדשא והקהל בשער 5 מתחיל להשתולל, זה הזמן שבו אני מפסיק לנשום. דודי אומר שאני צריך לצלצל לספר השיאים של גינס כי הוא אף פעם לא ראה מישהו שלא נושם במשך 90 דקות ועוד תוספת זמן. אני נושם. כמו חולה אסטמה בהתקף שנכנס להיסטריה כי אין לו משאף, אבל נושם.
זהו, השופטיקוס מקפריסין שרק לפתיחה. השחקנים פותחים בלחץ אך לא יותר ממני. ואז הגיעה הדקה ה-33. אניימה מתקרב בריצה קלילה לעבר הנקודה הלבנה ואני, כרגיל, חושב איך הוא מחמיץ, מכבי יוצאת למתפרצת ועושה גול.
 |
| "כשהשחקנים עולים, אני מפסיק לנשום" (רועי גלדסטון) |
|
כמה טוב שזה נשאר רק בדימיון. עכשיו מחצית. חבל שהגוף שלי לא מבין שזה הזמן לנוח ולתת לרעידות הקטנות האלה שיש לי ברגל להירגע. עוד מחצית אחת ואפשר לחזור לשגרה. עוד מחצית ואפשר באמת להתחיל לפנטז על אליפות.
"אין מצב שאנחנו לוקחים דרבי שלישי בעונה"
אחרי פיצוח של גרעין וחצי, זה מה שהספקתי, אנחנו מתחילים את המחצית השניה. מכבי נראים יותר טוב וכל התקפה אני אומר לעצמי בלב שהנה הגול שלהם מגיע - כמו אוהד הפועל אמיתי. מרגע לרגע השליטה שלהם במרכז השדה נראית משמעותית יותר ויותר ורק דודי האופטימי, מסביר לי איך אנחנו יוצאים פתאום למתפרצת וגונבים את השני.
 |
| אניימה מיד לאחר הפנדל (רועי גלדסטון) |
|
"אני לא מבין למה הוא לא מכניס את הבולגרי, שו אסמו" אומר אחד האנשים המבוגרים שיושב לידי. "הוא בצהובים" אני מנדב מידע וחבר שלו, כנראה הפחות מוצלח מבין השניים שואל מתי הוא עבר למכבי. לך תסביר לו עכשיו, עם רעדים ברגליים, נקישות בשניים וזיעה קרה שמתחילה ליד המצח, מה הולך כאן. נתתי להם שישברו את הראש לבד.
מה הסיכוי שננצח דרבי שלישי בעונה?", אני מתחיל לחשוב. אבל אז מגיע שבחון, עושה גול שיוויון ומרסק לנו את החלום של עוד דרבי מוצלח. זהו, נגמר. חלום האליפות אמנם עדיין בתוקף, אבל הבאסה. אוי הבאסה...
 |
| השוויון היה באוויר. "הבאסה, אוי הבאסה" (רועי גלדסטון) |
|
במדרגות שמובילות אל מחוץ לשער האצטדיון אני מתחיל להרגיש רעב. בחוץ עומד ההוא עם העגלה של הבייגלה שמוכר "שלוש בעשר". דודי במצב רוח קרבי שואל כמה עולה רק שני בייגלה. "אין שתיים" הוא עונה לו בעברית קלוקלת. "שלוש בעשר".
לקחנו ואני התחלתי להוריד את הצעיף מהצוואר. פתאום נהיה לי חם. "לפחות מכבי היו מספיק הוגנים בשביל לקחת נקודות גם מחיפה וגם מאיתנו" - מנסה מישהו לידי לנחם את הבן שלו. "אני לא אוהב אותם" אמר הילד החכם.
נכנסנו לאוטו בשקט ודודי הצית את המנוע. הרדיו נדלק אוטומטי והשיר הראשון שקפץ מהדיסק ששמענו בתחילת הנסיעה היה שיר הגביע של שמעון גרשון. "סגור אותו" אני מצווה על דודי, שיודע שלא כדאי להתעסק איתי ברגעים האלה. בבוקר עוד חשבתי שנפסיד. גם נקודה טוב. יותר טוב מכלום.
 |
| הרגע המכונן של המשחק. מדחיק את כל השאר (אור שפונדר) |
|
אין בעיה חיפה, אנחנו חגגנו בשבוע שעבר עם הצהובים, השבוע התור שלכם. הקרב הזה ייגמר כנראה רק בראש בראש שלנו. ואז, שוב הטלפון שלי מתעורר עם הודעת SMS חדשה. "תזכור שאמרתי. האליפות תהיה שלנו", אח שלי בהודעה טרנס אטלנטית מרומניה. אמא שלי צהובה אמרתי? אחי אוהד בית"ר. איפה נפלתי...